מדוע יש לאל שני שמות במקרא?
בקצרה: התורה משתמשת בשני שמות עיקריים לאל — אלהים ויהוה. הסבר מקובל אחד אומר שהם באים ממחברים שונים. הסבר אחר אומר שהם שמות חלופיים לאותה ישות. אף אחד מהם אינו מדויק. התורה מייחסת לשני השמות, בכל חמשת החומשים, תכונות עקביות ומובחנות. אלהים הוא שמו של בורא הטבע — העולם הגשמי, הנראה, המוחשי. יהוה הוא שמו של מה שמעל לטבע (הטרנסצנדנטי) — הקדוש, הבלתי נראה, הקול. יחד הם מתארים אל בעל עומק. כמו בראייה בשתי עיניים, צריך את שניהם כדי לראות את התמונה כולה.
מה הטקסט עושה בפועל
קראו את ספר בראשית ושימו לב איזה שם מופיע היכן, ויתגלה דפוס. אלהים בורא את העולם הגשמי — אור, מים, יבשה, בעלי חיים. אלהים קורא שמות. אלהים מעניק ברכות של פריון ושפע. אלהים כורת בריתות הנוגעות בגוף — ברית המילה. כשאלהים פועל, התוצאות נראות ומוחשות.
יהוה, לעומת זאת, מופיע כשעומד על הפרק דבר שמעבר לטבע. יהוה מקבל מנחות. יהוה מבטיח הבטחות. יהוה מביע רגש — חרטה לפני המבול, כעס על עגל הזהב. יהוה קשור בקדושה, במזבחות, באש ובקול. כשיהוה פועל, פעמים רבות התוצאות אינן נראות לעין — יש לשמוע אותן או להאמין בהן.
אין זו נטייה מזדמנת. זו שיטה. בכל ספר בראשית, אלהים קשור במה שלמטה, בגשמי ובמה שבתוך הטבע (האימננטי). יהוה קשור במה שלמעלה, בבלתי גשמי ובמה שמעל לטבע. העקביות יסודית מכדי להיות מקרית, ומדויקת מכדי לנבוע מצירוף מכני של מקורות.
הקול והידיים
התורה עצמה מספקת את הדימוי הלוכד את ההבחנה. כשיצחק, זקן ועיוור, ממשש את בנו יעקב המחופש, הוא אומר: ״הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו״ (בראשית כז:כב).
התאומים מייצגים שני אופני קיום בעולם. עשו הוא ״אִישׁ שָׂדֶה״ — גשמי, חיצוני, מוחשי. יעקב הוא ״אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים״ — פנימי, איש של מילים, נסתר מן העין. יצחק קולט את שניהם באדם אחד ומתבלבל, משום ששני האופנים אינם מופיעים בדרך כלל יחד.
באותה סצנה מברך יצחק את יעקב בהבחנה המתאימה בדיוק לשני שמות האל: ״רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ יְהוָה וְיִתֶּן־לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וְרֹב דָּגָן וְתִירֹשׁ״ (בראשית כז:כז-כח). יהוה קשור במה שאין בו ממש גשמי — ריח, רוח. אלהים מספק את מה שיש בו ממש — דגן, תירוש, מחיה גשמית.
הקול הוא יהוה. הידיים הן אלהים. לא שתי ישויות, אלא שני ממדים של מציאות אחת — הבלתי נראה והנראה, הקדוש והטבעי, הקול שאתה שומע והעולם שאתה נוגע בו.
יחד בעדן, נפרדים מחוצה לו
סיפור גן עדן (בראשית ב-ג) הוא המקום היחיד בספר בראשית שבו השם המצורף ״יהוה אלהים״ משמש לכל אורכו. עדן הוא המקום שבו מה שמעל לטבע והטבעי מתלכדים — שבו שמים וארץ עדיין לא נפרדו, שבו האל ״מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם״. הקול והידיים יחד.
כשהאדם ואשתו אוכלים מן העץ ומגורשים מן הגן, השם המצורף נעלם מספר בראשית. מאותה נקודה התורה משתמשת ב״אלהים״ או ב״יהוה״ בנפרד. שני ממדי האל, שהיו מאוחדים בעדן, נפרדו זה מזה.
ההיפרדות הזאת אינה שגגת מעתיק. היא המנוע התאולוגי של התורה. כל מה שבא אחריה — האבות, המכות, סיני, המשכן, החוקים — אפשר להבין כמסע ארוך אל איחוד מחדש של מה שנפרד. והשאלה היא: כיצד נעשה יהוה הבלתי נראה שוב נוכח בעולמו הנראה של אלהים?
הסולם
חלום יעקב בבית אל (בראשית כח) הוא התמונה הבהירה ביותר בתורה של שני השמות ושל היחס ביניהם. סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. מלאכי אלהים עולים ויורדים בו. יהוה ניצב בראשו.
אלהים למטה. יהוה למעלה. הסולם מחבר ביניהם.
כשיעקב מתעורר, הוא נדהם: ״אָכֵן יֵשׁ יְהוָה בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי״. מה שמעל לטבע יכול, כך מתברר, להיות נוכח בארץ. אבל יעקב זהיר. הוא נודר נדר ובו מבחן: אם האל יוכל לפרנס אותו בדרך הטבעית והגשמית הקשורה באלהים — ״לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ״ — ״וְהָיָה יְהוָה לִי לֵאלֹהִים״.
יהוה נעשה אלהים. מה שמעל לטבע נעשה נראה. הקול מקבל ידיים. זה התנאי של יעקב — והוא נעשה לתכנית של התורה.
התכנית
אחרי יעקב, התכנית נפרשת על פני שאר התורה בשלושה שלבים.
ראשית, יהוה מגלה את עצמו כמי שאינו אלהים — דרך האותות במצרים, שבהם כל אות מבטל רכיב מסוים של בריאת אלהים. החושך מבטל את האור. הדם מבטל את המים. העולם הטבעי מתהפך, כדי להראות שפועל כאן דבר שמעבר לטבע. זהו שלב ההבחנה — יהוה מוכיח שאינו פשוט הטבע בשם אחר.
שנית, יהוה יורד — אל סיני, באש ובענן, בין שמים לארץ. אחר כך הוא מצווה את משה לבנות משכן, מקום קדוש העשוי מחומרים טבעיים, שבו יכול מה שמעל לטבע לשכון. מחנה ישראל מסודר סביב המשכן הזה — שנים עשר שבטים בארבע רוחות, כמו לבוש העוטף את הנוכחות הבלתי נראית.
שלישית, יהוה לוקח לו את ישראל ככלי להיראותו בעולם. ״דַּבֵּר אֶל־כָּל־עֲדַת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם״ (ויקרא יט:ב). יהוה מדבר על עצמו כ״אֱלֹהֵיכֶם״ — במובן הכללי של המילה, ולא כשם פרטי. אין זה השם המצורף ״יהוה אלהים״ של עדן שחזר למקומו. זהו דבר חדש: יהוה מצווה עם לגלם את קדושתו בעולם הגשמי. הבלתי נראה אינו מתמזג עם הנראה. הוא לובש אותו — ישראל נעשה הלבוש שבו יהוה נוכח בבריאתו של אלהים.
זה המהלך של התורה: אחדות בעדן, היפרדות מחוצה לו, הבחנה דרך האותות, ונוכחות מסוג חדש דרך ישראל. שני השמות אינם עדות לעריכה רשלנית. הם הארכיטקטורה.
לעיון בראיות
ששת ימי הבריאה הם תמונה — בריאת אלהים כתמונה מעוצבת של העולם בן שלוש הקומות.
עשר המכות הן בריאה בסדר הפוך — יהוה מבטל את בריאת אלהים, אות אחר אות.
״ואהבת לרעך״ אינו חוק העומד בפני עצמו — קדושת יהוה מצווה במרכז התורה.
ספר במדבר הוא מפה של המחנה — ישראל כלבוש הנותן לשכינה נראוּת.
מעבר ל־JEDP: חלופה מבנית לתורת התעודות — מדוע השמות הם מבנה, ולא מקורות.
מדוע נדחתה מנחתו של קין? — שני השמות נעשים שני אבות, שני משלחי יד, שתי מנחות — ומלחמת הדת הראשונה.
להורדת התורה המלאה (PDF, באנגלית) — כל חמשת החומשים במתכונת הארוגה. חינם, 275 עמודים.
השאלה שכולם שואלים
כל מי שקורא את התורה בעיון מבחין שהיא משתמשת בשני שמות שונים לאל. בבראשית א, ״אלהים״ בורא את העולם. בבראשית ב, ״יהוה אלהים״ יוצר את הָאָדָם עפר מן האדמה ונוטע גן. בבראשית ד מופיע ״יהוה״ לבדו, ושועה אל הבל ואל מנחתו, ואל קין ואל מנחתו אינו שועה. שני השמות שזורים בתורה כולה — לפעמים באותו קטע, ולפעמים הם מתחלפים לאורך קטעים ארוכים.
כבר יותר ממאתיים שנה ההסבר השולט במחקר הוא תורת התעודות: התורה הורכבה מכמה תעודות מקור, וכל מקור השתמש בשם אחר. ״J״ השתמש ביהוה. ״E״ השתמש באלהים. השמות הם מאובנים — עקבות של מחברים נפרדים, שעורך מאוחר תפר אותם יחד.
יש אפשרות אחרת. מה אם מחבר אחד השתמש בשני שמות במכוון — לא משום שצירף תעודות קדומות, אלא משום ששני השמות מציינים דברים שונים?