מדוע נדחתה מנחתו של קין?

השאלה שאינה מרפה

בראשית ד הוא מן הפרקים הנדונים ביותר במקרא. קין, עובד אדמה, מביא מנחה מפרי האדמה. הבל, רועה צאן, מביא מבכורות צאנו. יהוה שועה אל מנחת הבל ואינו שועה אל מנחת קין. קין זועם. הוא הורג את אחיו.

מדוע נדחתה המנחה? הכתוב אינו אומר. ובמשך אלפי שנים ניסו הקוראים למלא את השתיקה. אולי היה פגם ביחסו של קין. אולי הבל נתן את המובחר וקין את השיירים. אולי קרבן בהמה עדיף מטבעו על מנחת תבואה. כל הסבר כזה מכניס לכתוב דבר שהכתוב עצמו אינו אומר.

אבל יש בכתוב תשובה. היא בלשון העברית — בהבחנה שרוב התרגומים מטשטשים.

שני אבות

קראו בעיון את בראשית ד:א: ״וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת קַיִן״. בשם יש ה״א הידיעה — הָאָדָם.

ועכשיו קראו את בראשית ד:כה: ״וַיֵּדַע אָדָם עוֹד אֶת אִשְׁתּוֹ וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שֵׁת״. בלי ה״א הידיעה. רק אָדָם.

בעברית אין זה הבדל של מה בכך. הָאָדָם — בה״א הידיעה — הוא האדם שיצר יהוה אלהים מן העפר בסיפור הגן שבבראשית ב. הוא עובד האדמה, ושמו עצמו הוא משחק מילים על האדמה שהוא עובד. אָדָם — בלי ה״א הידיעה — הוא האדם שנברא ״בְּצֶלֶם אֱלֹהִים״ בבראשית א, זכר ונקבה, ושניתן לו השלטון על בעלי החיים.

הכתוב מפורש: הָאָדָם הוליד את קין. אָדָם הוליד את שת. שתי צורות שונות של השם, שני הריונות שונים, שתי שושלות שונות.

ומה עם הבל? ״וַתֹּסֶף לָלֶדֶת אֶת אָחִיו אֶת הָבֶל״ (ד:ב). שום אב אינו נזכר. שום שם של האל אינו נזכר. חוה אינה אומרת דבר. ההריון ריק כמו שמו של הבל — הֶבֶל: אד, נשימה, דבר שאין בו ממש. אבל דברי חוה בהולדת שת נותנים את הרמז: ״כִּי שָׁת לִי אֱלֹהִים זֶרַע אַחֵר תַּחַת הֶבֶל כִּי הֲרָגוֹ קָיִן״ (ד:כה). שת בא תחת הבל. שניהם בני אָדָם — האב הקשור באלהים.

חוה יודעת את ההבדל

חוה היא מן המעטים בתורה המבחינים במודע בין שני שמות האל. בהולדת קין היא אומרת: ״קָנִיתִי אִישׁ אֶת יְהוָה״ (ד:א). בהולדת שת: ״שָׁת לִי אֱלֹהִים זֶרַע אַחֵר״ (ד:כה). יהוה לילד אחד. אלהים לאחר. השמות אינם מתחלפים. הבחירה מכוונת. נשות יעקב יעשו מאוחר יותר דבר דומה — לאה קוראת לבניה הראשונים בשם יהוה, ורחל לראשונים שלה בשם אלהים — אבל חוה היא הראשונה, וההבחנה שלה היא העמוקה מכולן.

אפילו הָאָדָם נראה כיודע את תפקידה. עוד לפני שנולדו ילדים הוא קורא לה חַוָּה, ״כִּי הִוא הָיְתָה אֵם כָּל חָי״ (ג:כ) — לא אם ילדיו, אלא אם כל חי. הָאָדָם עצמו מכיר בכך שחוה תהיה אם הכל, זו שדרכה עוברת כל שושלת. מה שמפריד בין שתי הבריאות — היא מחברת.

מדוע יכולה חוה להבחין כך? משום שרק היא חוותה את שתי המציאויות. היא חיה בתוך גן עדן, שבו השם המורכב יהוה אלהים פעל כאחד. היא אכלה מעץ הדעת — העץ של ידיעת ההבדלים. היא גורשה לעולם שבו השמות פועלים בנפרד. הפרי נתן לה את היכולת לתפוס הבדלים, והיא מחילה אותה אפילו על האל.

ההבחנה של חוה אינה דעה תיאולוגית. היא עובדה טקסטואלית. התורה נותנת לה — ולאף אחד מלבד האמהות הבאות אחריה — דברים המייחסים שמות שונים של האל לילדים שונים. היא המופת לקורא: כדי להבין את ספר בראשית, למדו לראות את מה שחוה רואה.

עובד האדמה ורועה הצאן

שושלות האבות מאירות עכשיו את המנחות. קין, בנו של הָאָדָם, הוא עובד אדמה. אין זו ירושה תמימה. יהוה אלהים קילל את האדמה הזאת בגלל הָאָדָם: ״אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה. בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה״ (ג:יז-יט). קין יורש את מלאכת אביו על האדמה המקוללת של אביו. כשהוא מביא ״מִפְּרִי הָאֲדָמָה״, הוא מגיש ליהוה את פרי הקללה של יהוה עצמו.

הבל, בנו של אָדָם, הוא רועה צאן. לאָדָם שבבראשית א ניתן השלטון על בעלי החיים — ״וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ״ (א:כח). הבל יורש את תחומו של אביו ומביא ״מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ״. גם הוא מביא את מה שהוא.

כל בן מקריב לפי שושלת אביו. כל מנחה משקפת ממד אחר של הבריאה. אבל יש הבחנה עמוקה יותר, בין המלאכות עצמן. עובד האדמה אינו תלוי באחרים. הוא זורע, מטפח, קוצר. המחזור בשליטתו. הוא מפיק את מחייתו בעצמו מן האדמה. הקללה עצמה מחזקת זאת: ״בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם״. הלחם הושג בעמל, הוא תוצרתו, הוא שלו. הזיעה שעל המצח היא הוכחת הבעלות. כשקין מביא ״מִפְּרִי הָאֲדָמָה״, הוא מביא דבר שהוא יכול להרגיש שעשה בעצמו.

לרועה הצאן אין טענה כזאת. הוא אינו יכול להצמיח עשב. הוא אינו שולט במקום שבו יימצאו מים. הוא הולך אחרי צאנו, והצאן הולך אחרי המרעה, והמרעה נתון לכוחות שמעליו. עובד האדמה שולט; הרועה בוטח.

יהוה הוא מה שמעל לטבע (הטרנסצנדנטי) — הממד של האל שאי אפשר לתפוס, אלא רק לסמוך עליו. מנחת הרועה, מבהמה שחייה היו תלויים בדברים שהרועה לא שלט בהם, מתאימה לטבעו של יהוה. מנחת עובד האדמה, מיבול שגידל בידיו מן האדמה, נושאת ריח של הסתפקות בעצמו — בדיוק הדבר שמה שמעל לטבע אינו נזקק לו.

יהוה מקבל את מה שעולה — בקרבן הבהמה יש דם, אש ועשן העולה למעלה, הפיכת החומר לדבר שעוזב את הארץ. הוא אינו מקבל את מה שנשאר על האדמה.

מלחמת הדת הראשונה

קין הוא כולו בן גן עדן — שני הוריו, הָאָדָם וחוה, שייכים לסיפור שבבראשית ב, ושניהם נוצרו או נבנו בידי יהוה אלהים. הבל ושת, לעומתו, הם בני אָדָם וחוה — והם משלבים את שתי הבריאות. אביהם נושא את צלם אלהים. אמם שותפה ליהוה. הם מגשרים בין שני הממדים.

אבל הבל בא לעולם בלי ממשות. שום אב אינו נזכר בהולדתו. שום שם של האל אינו נזכר. חוה אינה אומרת דבר. אפילו שמו — הֶבֶל: אד, נשימה, דבר שאין בו ממש — הולם את הריקות הזאת. אין בו ממש בתוך הטקסט עצמו, כאילו המיזוג של שתי הבריאות עדיין לא קרם עור וגידים.

קין, לעומת זאת, בא עם הכל — אב ששמו נזכר, שותף אלוהי, מלאכה, קול. לשושלת של גן עדן יש סיפור, אישיות, מרץ. והמרץ הזה עובר לצאצאיו, שנעשים האנשים היצירתיים ביותר בתורה: קין עצמו בונה את העיר הראשונה, ״וַיִּקְרָא שֵׁם הָעִיר כְּשֵׁם בְּנוֹ חֲנוֹךְ״ (ד:יז). יבל ממציא את המקנה; יובל ממציא את המוזיקה; תובל קין מחשל כלי מתכת. הרוח הקשורה ביהוה — מה שמעל לטבע, הבלתי גשמי, נשימת היצירה — ניכרת בכולם. אבל היא מנותקת מאלהים, מן הצלם, מכל אחיזה באל. בלי הקשר הזה היצירתיות מתנוונת. שיאה בהתרברבות של למך: ״כִּי אִישׁ הָרַגְתִּי לְפִצְעִי וְיֶלֶד לְחַבֻּרָתִי. כִּי שִׁבְעָתַיִם יֻקַּם קָיִן וְלֶמֶךְ שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה״ (ד:כג-כד). רוח בלי צלם מולידה גאונות. גאונות בלי אל מולידה התנשאות.

שושלת שת עושה את ההפך. קין ״קרא שם״ לעיר על שם בנו, ואילו אצל צאצא של שת קורה דבר אחר לגמרי: ״אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם יְהוָה״ (ד:כו). אותו צירוף עברי — קָרָא שֵׁם — בשני כיוונים הפוכים. האחד קורא שם להישג אנושי. השני קורא בשם האל. האחד מכוון אופקית, אל העולם. השני מכוון אנכית, אל מה שלמעלה.

קין, ומאחוריו כל כוחו של סיפור הגן, משמיד את מי שאין בו ממש, המגשר בין השניים.

כשקין הורג את הבל, זו מלחמת הדת הראשונה. ממד אחד של האל משמיד את מי שנושא את שניהם. פירוד השמות, שהתחיל כשינוי באופן שבו האל נתפס, הפך לדם על האדמה.

והאדמה — הָאֲדָמָה — מקבלת את דם הבל וצועקת. היסוד שמגדיר את שושלת קין (הָאָדָם מן האדמה) מעיד עכשיו נגדו. ״מֶה עָשִׂיתָ קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה״ (ד:י). יהוה שומע את הדם. האדמה מדברת. ירושתו של עובד האדמה עצמה מאשימה אותו.

שלוש שושלות, ורק אחת שורדת

תגובתה של חוה לרצח מדויקת. היא יולדת את שת ואומרת: ״כִּי שָׁת לִי אֱלֹהִים זֶרַע אַחֵר תַּחַת הֶבֶל כִּי הֲרָגוֹ קָיִן״ (ד:כה). הפועל שבפיה הוא שורש שמו של שת — שֵׁת, שמשמעו ״נתן״, ״הניח״, ״יסוד״. אלהים מחליף את הֶבֶל, האד, בשֵׁת, היסוד. השמות עצמם מספרים את הסיפור: מה שלא היה בו ממש מוחלף במה שהונח במקומו.

וההחלפה מכוונת. שת נושא את מה שהבל לא יכול היה לשאת: ״וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ״ (ה:ג). צלם אלהים, שעבר דרך אָדָם, נותן לשת את הממשות להתקיים במקום שבו האד לא יכול היה. מי שנראה רוחני מוחלף בדמות בעלת יסוד מוצק — דמות הנושאת בגופה את צלם אלהים, ואת הקשר ליהוה דרך אמו חוה.

לפני המבול יש בעולם שלוש שושלות של בני אדם. הראשונה היא שושלת הזכרים של אָדָם — ״בְנֵי הָאֱלֹהִים״ (בראשית ו:ב), אלהים טהור, הנושאים את דמותו וצלמו דרך הזכר. בלי חוה, בלי קשר ליהוה. השנייה היא שושלת קין, דרך הָאָדָם וחוה — קשורה ביהוה, מלאה יצירתיות, ערים, טכנולוגיה, שירה. השלישית היא שושלת שת, דרך אָדָם וחוה — המשלבת את שתיהן. אביו של שת, אָדָם, נושא את צלם אלהים. אמו, חוה, נושאת את הקשר ליהוה.

המבול מוחה את שתי השושלות הטהורות. בני האלהים נספים. צאצאי קין נספים. רק השושלת המשולבת של שת שורדת, דרך נח.

אין זה מקרה בעלילה. זו התוכנית. אחרי המבול כל אדם עלי אדמות מתייחס לאלהים דרך אָדָם אביו וליהוה דרך חוה אמו. שני ממדי האל, שנפרדו בשער גן עדן, מתאחדים שוב — לא באל, אלא בנו. כל האנושות שאחרי המבול נושאת את שני השמות. זה מה שמאפשר את חיבורם מחדש של יהוה ואלהים: לא שינוי באל, אלא עם המסוגל לגלם את שניהם.

על מה הסיפור

סיפור קין והבל אינו משל מוסרי על יחס או על נדיבות. הוא הפרק הראשון בתיאור התורה של מה שקורה כאשר שני ממדי האל (באנגלית) נפרדים — ושל הדרך שבה יתאחדו שוב.

הבל ושת הם הדמויות המאוזנות. שניהם יונקים משני שמות האל — מאלהים דרך אָדָם האב, ומיהוה דרך חוה האם. שעייתו של יהוה אל מנחת הבל היא הכרה בכך שמי שנושא את שני הממדים הוא הרצוי. לא קין, בן גן עדן הטהור, ולא בני האלהים שאין להם שם — אלא מי שמשלב את מה שנפרד.

יש בכך רמז מן המחבר שקל להחמיץ. אף שיהוה נראה כגיבור התורה — זה המדבר, הפועל, הגואל, נותן התורה — הסיפור העמוק אינו על יהוה לבדו. הוא על חיבורו מחדש של יהוה עם אלהים. יהוה שועה אל המנחה המאוזנת משום שיהוה עצמו מבקש להתאחד שוב עם עולמו של אלהים. האותות במצרים מבדילים בין יהוה לאלהים. המשכן נותן למה שמעל לטבע משכן בעולם הגשמי. חוקי הקדושה (באנגלית) מבקשים מישראל לגלם את מה שנפרד. ישראל הם הכלי — לא לניצחונו של יהוה על אלהים, אלא לאיחודם.

האפשרות של האיחוד הזה נקבעה כאן, בבראשית ד, בשני אחים, שני אבות, אם אחת, ומנחה מידי מי שנשא את שני השמות.

לעיון בראיות