ספר בראשית, יחידה 13: גניבת הברכה (בראשית כו:לד–כח:ט)

מדוע יצחק עיוור?

״וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת״ (כז:א). קריאות מסורתיות רואות בעיוורונו של יצחק הזדקנות גופנית, אמצעי עלילתי המאפשר את התרמית, או אולי עונש מן השמים. אבל ההיגיון המבני של ספר בראשית מציע תשובה אחרת: יצחק עיוור משום שפניו מופנות לכיוון הלא נכון.

יחידה 11 קבעה את הגאומטריה של הראייה. בפותחת מחזור יעקב, עמודת הזכר פונה החוצה, אל העולם, ועמודת הנקבה פונה פנימה, אל הבית. יצחק אהב את עשו, ״אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה״ — הבן שפניו החוצה. רבקה אהבה את יעקב, ״אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים״ — הבן שפניו פנימה. דבר יהוה על הירושה בא אל רבקה ולא אל יצחק, משום שהשאלה איזה בן יירש היא עניין פנימי. יצחק, שפניו אל השדה, אינו יכול לראות מה קורה בתוך האוהל.

עכשיו, ביחידה 13, יצחק מבקש ציד מן השדה. הוא רוצה לברך את הבן שפניו החוצה בדרך של חוץ — מזון מן הציד, שיובא אליו. אבל הברכה היא עניין פנימי. היא מתרחשת בתוך האוהל. עיוורונו של יצחק הוא הביטוי הסיפורי של הכיוון שבו הוא ממוקם במבנה: הוא ממש אינו יכול לתפוס את מה שרבקה, יהוה והטקסט עצמו כבר קבעו. הבן היושב באוהלים יקבל את הברכה; האב שפניו אל השדה אינו רואה זאת בא.

האדריכלות של היחידה

יחידה 13 בנויה בחמש שורות, במעטפת מושלמת:

סימני המעטפת מחברים את המסגרת. שורה 1: נשותיו החתיות של עשו גורמות מרירות. שורה 5: עשו רואה שבנות כנען רעות בעיני יצחק, ולכן הוא לוקח את מחלת בת ישמעאל. השורות החיצוניות מראות את נישואי עשו — תחילה גורמים צער, אחר כך ניסיון לתקן. השורות הפנימיות מכילות את העברת הברכה מבן אחד לבן אחר.

הקול והידיים: שורה 2 כשכבת ממשק

במרכז היחידה עומד המשפט המוזר ביותר בסיפור הברכה:

״הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו״ (כז:כב)

יצחק תופס שני בנים שונים בגוף אחד. הקול אומר דבר אחד; הידיים אומרות דבר אחר. הוא אינו יכול ליישב את הסתירה, ולכן הוא מברך. המשפט הטריד קוראים במשך אלפי שנים — איך אפשר היה לרמות את יצחק בקלות כזאת? מדוע הוא ממשיך על אף חשדו?

התורה הארוגה מציעה תשובה שיטתית. נחשוב על שלוש השורות כעל שכבות עיבוד:

• שורה 1: קלט אלוהי — יהוה כנושא הפועל, יוזמה ממה שמעל לטבע (טרנסצנדנטיות)
• שורה 2: שכבת ממשק — שני השמות נקראים, פרוטוקול של שילוב
• שורה 3: פלט בתוך הטבע (אימננטיות) — אלהים כנושא הפועל, ביצוע ארצי

יחידה 13 נמצאת בשורה 2. תפקידה אינו פעולה אלוהית (שורה 1) ולא ניסיון ארצי (שורה 3) אלא ממשק — הפרוטוקול שבו נפגשים מה שמעל לטבע ומה שבתוך הטבע. חלק ג, ״שלוש השורות״, מייעד ליחידה 13 תפקיד מסוים במהלך של שורה 2: ״השילוב נרמז״. מה שנחלק בעדן (יהוה אלהים, שנפרד לפעולות נפרדות) מתחיל כאן למצוא את צורתו המאוחדת מחדש.

הקול שייך למשלב שמעל לטבע — התחום שבו יהוה מדבר בדרך כלל והדיבור בורא. הידיים שייכות למשלב שבתוך הטבע — התחום שבו אלהים פועל בדרך כלל דרך המציאות הגשמית. ״הקול קול יעקב והידיים ידי עשו״ אינו הבחנה פסיכולוגית אלא מפרט של פרוטוקול: כך פועלת שכבת הממשק. אות שמעל לטבע (קול) המועבר דרך תווך שבתוך הטבע (ידיים).

יצחק מברך משום שהוא פוגש, בלי לדעת, את הפרוטוקול הנכון. התרמית מצליחה לא משום שיצחק טיפש, אלא משום שהצירוף תקף מבחינה מבנית. קולו של יעקב הנישא בצורתו החומרית של עשו הוא בדיוק מה ששורה 2 דורשת: שילוב של הפנים שנפרדו באמצעות מעשה אנושי.

המשכן בתבנית מוקדמת

כיסוי עורות העזים ראוי לתשומת לב:

״וְאֵת עֹרֹת גְּדָיֵי הָעִזִּים הִלְבִּישָׁה עַל־יָדָיו וְעַל חֶלְקַת צַוָּארָיו״ (כז:טז)

גם כיסוי המשכן בא מן העזים: ״יְרִיעֹת עִזִּים״ (שמות כו:ז). עשו יצא ״אַדְמוֹנִי כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר״ (כה:כה). על אוהל יריעות העזים בא מכסה של ״עֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים״ (שמות כו:יד). שֵׂעָר עזים ואדמומיות — חיצוניותו של עשו נעשית אדריכלות מקודשת.

במשכן יהוה מדבר מבין הכרובים בקודש הקדשים (שמות כה:כב). הקול יוצא מן המרחב הפנימי ביותר. אבל הקול הזה מכוסה — בפרוכת, ביריעות העזים, בעורות האילים המאדמים. קול שמעל לטבע בתוך כיסוי חומרי. מה שיעקב עושה בתרמית זמנית, המשכן יגלם כמבנה מקודש קבוע.

לזה מתכוון חלק ג ב״השילוב נרמז״. הפנים האלוהיים שנפרדו — יהוה ואלהים, קול וידיים, מה שמעל לטבע ומה שבתוך הטבע — מתחילים למצוא את צורתם המאוחדת מחדש. עדיין לא בשלמות (זה ממתין ליחידה 18), אבל בשרטוט. סצנת הברכה היא טיוטה של המשכן: קולו של יעקב בתוך הכיסוי של עשו.

הדגם הכיאסטי

המבנה הכיאסטי של היחידה מתווה את העברת הברכה:

א: ״וַיִּקְרָא אֶת־עֵשָׂו בְּנוֹ הַגָּדֹל״ (כז:א) — יצחק קורא לעשו

  ב: ״וְרִבְקָה שֹׁמַעַת... וְרִבְקָה אָמְרָה אֶל־יַעֲקֹב״ (כז:ה–ו) — האם מיירטת

  ב׳: ״וַיֻּגַּד לְרִבְקָה אֶת־דִּבְרֵי עֵשָׂו בְּנָהּ... וַתִּשְׁלַח וַתִּקְרָא לְיַעֲקֹב״ (כז:מב) — האם מגיבה

א׳: ״וַיִּקְרָא יִצְחָק אֶל־יַעֲקֹב וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ״ (כח:א) — יצחק קורא ליעקב

הכיאזמה מראה את השינוי המבני. יצחק מתחיל בקריאה לעשו; יצחק מסיים בקריאה ליעקב. מה שמשתנה בין א לא׳ הוא הכל — הברכה עברה. ובשתי נקודות הציר (ב ו־ב׳) רבקה פועלת. היא שומעת את דברי יצחק אל עשו ומכוונת אותם אל יעקב. היא שומעת את איומו של עשו על יעקב ושולחת אותו מן הבית. האם פועלת בצירי הכיאזמה משום שהירושה היא תחומה. היא רואה פנימה; היא פועלת פנימה.

ההקבלות האופקיות מחזקות את ההעברה:

2A: ״וַעֲשֵׂה־לִי מַטְעַמִּים... בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי״ (כז:ד)

2B: ״הָבִיאָה לִּי צַיִד וַעֲשֵׂה־לִי מַטְעַמִּים וְאֹכֵלָה וַאֲבָרֶכְכָה לִפְנֵי יְהוָה״ (כז:ז)

3A: ״אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ״ (כז:יט) — יעקב טוען לזהותו של עשו

3B: ״אֲנִי בִּנְךָ בְכֹרְךָ עֵשָׂו״ (כז:לב) — עשו טוען לזהותו שלו

אותן מילים, תוצאות הפוכות. יעקב אומר את זהותו של עשו ומקבל ברכה. עשו אומר את זהותו שלו ומקבל צער. ההקבלה מראה שזהות אינה רק מי שאתה, אלא מי שמקבל את הדבר.

רבקה מיישרת את הווקטור

קריאות מסורתיות מתקשות בתרמית של רבקה. האם היא מזממת נגד בעלה? מעדיפה בן אחד על פני אחר? הקריאה המבנית מציגה את מעשיה מחדש כיישור של קואורדינטות ולא ככישלון מוסרי.

רבקה פועלת על פי נתונים שאין ליצחק גישה אליהם. היא קיבלה את דבר יהוה: ״וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר״ (כה:כג). הדבר הזה קבע את וקטור הירושה — כיוון הזרימה של הברכה. מקומו של יצחק באריג (עמודה B, פניו החוצה) יוצר בעיית גישה לנתונים: הוא אינו יכול לקרוא את הקואורדינטה הפנימית שבה שוכן הדבר האלוהי. ניסיונו לברך את עשו אינו רשעות אלא טעות של מיקום — פניו אל הפלט הלא נכון.

התערבותה של רבקה מיישרת את וקטור הברכה עם וקטור הדבר האלוהי. הוראותיה מדגישות את הקול: ״שְׁמַע בְּקֹלִי״ (כז:ח, כז:יג, כז:מג). שלוש פעמים היא מצווה על יעקב לשמוע בקולה. האות שמעל לטבע — דבר יהוה על הירושה — עובר דרך קולה של רבקה אל קולו של יעקב ואל ברכתו של יצחק. כל העברה שומרת על הווקטור: הרב יעבוד את הצעיר, הבן שפניו פנימה מקבל, יושב האוהלים יורש.

יצחק יברך את יעקב ישירות בסופו של דבר (כח:א–ד), אבל רק אחרי שמערכת הקואורדינטות יושרה מחדש. ה״תרמית״ היא תיקון של פרוטוקול: היא מבטיחה שהברכה תגיע אל הכתובת שנועדה לה.

שתי שליחויות, שני וקטורים

שורה 4 מציגה הכרעה כפולה. שני ההורים שולחים את יעקב לפדן ארם, אבל לאורך וקטורים שונים:

4A (רבקה): ״בְּרַח־לְךָ אֶל־לָבָן אָחִי חָרָנָה״ (כז:מג)

4B (יצחק): ״קוּם לֵךְ פַּדֶּנָה אֲרָם בֵּיתָה בְתוּאֵל אֲבִי אִמֶּךָ״ (כח:ב)

אותה כתובת יעד, היגיון ניתוב שונה. רבקה מנתבת את יעקב דרך הווקטור הפנימי: להימלט מאיום עשו, לשמור על שני הבנים, לשמור על שלמות המשפחה — ״לָמָה אֶשְׁכַּל גַּם־שְׁנֵיכֶם יוֹם אֶחָד״ (כז:מה). היא מדברת אל יעקב לבדו, בתחום הפנימי. יצחק מנתב את יעקב דרך הווקטור החיצוני: ברית נישואים ראויה, המשך הברית, ברכת אברהם — ״לֹא־תִקַּח אִשָּׁה מִבְּנוֹת כְּנָעַן״ (כח:א). הוא מדבר בגלוי, ומוציא את השליחות החיצונית.

ההקבלה האופקית מראה כיוונים משלימים ולא סכסוך. רבקה מעבדת את המשבר הפנימי (האיום בין האחים). יצחק מעבד את הדרישה החיצונית (האיסור לשאת אשה מבנות הארץ). אף וקטור אינו שגוי. שניהם נחוצים להעברה המלאה. יעקב מקבל את הניתוב הפנימי של רבקה ואת השליחות החיצונית של יצחק — שני וקטורים המתכנסים אל אותה כתובת.

שימו לב לשמות האלוהיים בברכתו האחרונה של יצחק: ״וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אֹתְךָ... אֶת־בִּרְכַּת אַבְרָהָם... אֲשֶׁר־נָתַן אֱלֹהִים לְאַבְרָהָם״ (כח:ג–ד). קודם לכן קרא יעקב בשם יהוה בשקר על הציד המהיר (כז:כ), ויצחק דיבר על שדה ״אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ יְהוָה״ (כז:כז). שני השמות מופיעים — אבל שום אל אינו פועל. אין דיבור אלוהי, אין התערבות, אין התגלות. השמות נקראים בפי בני אדם; הדרמה מתרחשת כולה במעשי אדם.

זה מתאים לדגם ה״ממשק״ של שורה 2. השמות האלוהיים נוכחים אבל אינם פועלים. השילוב של מה שמעל לטבע ומה שבתוך הטבע מתרחש דרך יעקב הלובש את עשו — בני אדם המבצעים את הפרוטוקול — ולא דרך התערבות אלוהית. על יהוה ועל אלהים מדברים; יעקב ורבקה מבצעים את ההעברה. התוכנית היא מעשה ידי אדם, אף שהאדריכלות שהיא משרטטת מקודשת.

זהו אילוץ הממשק: בשורה 2 המערכת נשענת על שחקנים אנושיים כדי לבצע פרוטוקולים שנקבעו בקלט של שורה 1. דבר יהוה אל רבקה (יחידה 11, שורה 1) סיפק את הווקטור; יחידה 13 (שורה 2) דורשת ביצוע אנושי. זה מסביר מדוע יהוה אינו פשוט עוצר את יצחק או מדבר אליו ישירות — אדריכלות המערכת דורשת שרבקה תנתב את האות. התערבות אלוהית הייתה עוקפת את שכבת הממשק כולה. שורה 2 קיימת בדיוק כדי שבני אדם יעבדו את מה ששורה 1 קבעה ויכינו את מה ששורה 3 תבחן.

נדרש שילוב: הניגוד ליחידה 8

היחידה המקבילה ליחידה 13 היא יחידה 8 — שתיהן בשורה 2, במסלול המשפחה. יחידה 8 פתרה את היחס עם לוט בהיפרדות גאוגרפית. בן אח מאפשר מרחק: אפשר היה להרחיק את לוט במרחב בלי לשבור את המערכת. סדום נחרבת, בנות לוט מולידות את מואב ואת עמון — מרחב כתובות מקביל, המופרד לצמיתות מתחום הברית.

יחידה 13 אינה יכולה להשתמש בפרוטוקול הפתרון הזה. לתאומים אותה קואורדינטת מוצא. יעקב ועשו היו באותו רחם; מאבקם התחיל לפני שהפרדה במרחב הייתה אפשרית. חלק ג מנסח את האילוץ: ״את לוט אפשר היה להבדיל (בן אח מאפשר מרחק), את עשו אי אפשר (תאום מחייב שילוב)״.

יעקב צריך להכיל את עשו ולא להיפרד ממנו. עורות עזים על ידיו, בגדי אחיו על גופו — הכתובת הפנימית (יעקב) עטופה בכתובת החיצונית (עשו). הברכה מנותבת אל יעקב־המכיל־את־עשו, אל הקול־שבתוך־הידיים, אל מה־שמעל־לטבע־העטוף־במה־שבתוך־הטבע. אין זו הפרדה אלא עטיפה.

מבנה המעטפת מאשר את דרישת השילוב. שורות 1 ו־5 עוסקות שתיהן בנישואי עשו — בניסיונו להשתלב במערכת המשפחה. נשותיו החתיות של עשו גורמות מרירות (כתובות פסולות); עשו לוקח את בת ישמעאל בניסיון לנתב נכון. המעטפת שואלת: האם אפשר לשלב את עשו במרחב הכתובות? התשובה מתפתחת לאורך מחזור יעקב. לעת עתה יעקב מכיל את עשו. מאוחר יותר האחים יתחבקו (יחידה 15). את יחסי התאומים אי אפשר לפתור בחלוקה; צריך לעבור דרכם.

קריאת היחידה

יחידה 13 משלימה את העברת הברכה מעשו ליעקב דרך פרוטוקול הממשק של שורה 2.

עיוורונו של יצחק הוא עניין של מיקום. הקואורדינטה שלו באריג (עמודה B) מפנה אותו החוצה; נתוני הברכה שוכנים בקואורדינטה הפנימית שאין לו גישה אליה. התערבותה של רבקה היא יישור וקטור — היא מחזיקה בדבר האלוהי ומנתבת אותו דרך הכתובת הנכונה. יעקב הלובש את עשו הוא ביצוע הפרוטוקול — קול שמעל לטבע המועבר דרך תווך שבתוך הטבע, בדיוק כפי ששכבת הממשק דורשת.

״הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו״. המשפט אינו עדות לטיפשותו של יצחק או למרמתו של יעקב. הוא מפרט הפרוטוקול של היחידה: כיצד מה שמעל לטבע ומה שבתוך הטבע נפגשים בשורה 2. מה שנחלק בשער עדן — יהוה אלהים, שנפרד לפעולות נפרדות — מתחיל כאן למצוא את דגם השילוב שלו. קול בתוך כיסוי. אות בתוך תווך. יעקב בתוך עשו.

המשכן יקבע זאת לצמיתות: קול יהוה מקודש הקדשים, המועבר דרך שכבות של כיסוי חומרי. אבל לפני שאפשר לבנות את המשכן, צריך לבחון את הפרוטוקול. בן צריך ללבוש את עור אחיו. אב צריך לברך את מה שאינו רואה. אם צריכה לנתב את מה שרק היא קיבלה.

הברכה עוברת. יעקב יוצא לפדן ארם ונושא עמו גם את אזהרתה של רבקה וגם את ברכתו של יצחק — את הנתונים הפנימיים ואת השליחות החיצונית. הוא ישוב. וכשישוב, יהיה עליו לפגוש שוב את עשו — הפעם לא כשהוא לובש אותו, אלא בתוך חיבוקו. השילוב שנרמז כאן ידרוש את הפיוס שיתרחש שם. שכבת הממשק קבעה את הפרוטוקול; היחידות הבאות צריכות לבצע אותו.