ספר בראשית, יחידה 12: יצחק בגרר (בראשית כו:א–לג)

החידה: מדוע יצחק חוזר על סיפורו של אברהם?

חייו של יצחק בבראשית כו נקראים כהעתק של חיי אברהם. רעב מביא אותו לגרר. הוא קורא לאשתו אחותו. הוא מצליח מאוד. הוא חופר בארות. הוא כורת הסכם עם אבימלך בבאר שבע. את כל זה כבר ראינו במחזור אברהם. מדוע הטקסט מספר את הסיפור הזה שוב?

הטקסט עצמו מכוון אותנו אל התשובה. הפסוק הראשון מכריז על הקשר: ״וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ מִלְּבַד הָרָעָב הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר הָיָה בִּימֵי אַבְרָהָם״ (כו:א). אין זו חזרה מקרית אלא הפניה מכוונת. הסיפור אומר לנו במפורש להשוות את סיפור יצחק לסיפור אברהם. כשאנו עושים זאת, אנו מגלים שהדמיון מסתיר התפתחות. יצחק מתחיל בצלו של אברהם ומסיים כאב עצמאי. המבנה מתווה את הופעתו כאב בזכות עצמו.

האדריכלות של היחידה

יחידה 12 בנויה כאריג של 3×2, בשלוש שורות ושתי עמודות. כל שורה מכילה שני קטעים: עמודה א עם מפגשים עם יהוה, עמודה ב עם מפגשים עם אבימלך. הטקסט עובר בשיטתיות בין דיבור אלוהי לסכסוך אנושי, ויוצר שני חוטים מקבילים הנארגים לאורך היחידה:

בקריאה רציפה הטקסט נראה לא אחיד — הוא קופץ בין יהוה לאבימלך, בין הבטחות לבארות. בקריאה כאריג, המעברים חושפים תכלית. עמודה א מתווה את ברכת יהוה; עמודה ב מתווה את ההכרה של אבימלך. שני החוטים מתפתחים במקביל, ושניהם מגיעים לשיאם בבאר שבע.

החוט האנכי: התקדמות ברכת יהוה

עמודה א מתווה כיצד ברכת יהוה עוברת מהבטחה לנוכחות. ההתקדמות נפרשת על פני שלוש שורות:

בשורה 1 יהוה מבטיח: ״וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ... וְהִרְבֵּיתִי אֶת־זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם״ (כו:ג–ד). הברכה היא בלשון עתיד, מותנית, מורשת. יהוה מברך את יצחק במפורש ״עֵקֶב אֲשֶׁר־שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי״ (כו:ה). יצחק מקבל ברכה בזכות אברהם.

בשורה 2 יצחק פועל ויהוה נענה: ״וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים וַיְבָרְכֵהוּ יְהוָה״ (כו:יב). לסדר יש משמעות: יצחק זורע, יצחק קוצר, ואז יהוה מברך. עבודתו של יצחק מביאה את היבול; ברכת יהוה מאשרת אותו. ״וַיִּגְדַּל הָאִישׁ וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְגָדֵל עַד כִּי־גָדַל מְאֹד״; ״וַיְהִי־לוֹ מִקְנֵה־צֹאן וּמִקְנֵה בָקָר וַעֲבֻדָּה רַבָּה״ (כו:יג–יד). ההבטחה נעשית מציאות דרך מעשיו של יצחק עצמו.

בשורה 3 יהוה מאשר: ״כִּי־אִתְּךָ אָנֹכִי וּבֵרַכְתִּיךָ וְהִרְבֵּיתִי אֶת־זַרְעֲךָ״ (כו:כד). יש לשים לב לשינוי הזמן. בעוד שבשורה 1 נאמר ״וְאֶהְיֶה עִמְּךָ״, בשורה 3 נאמר ״כִּי־אִתְּךָ אָנֹכִי״. ההבטחה נעשתה נוכחות. ברכת יהוה אינה עוד עתידית אלא ממשית. יצחק בונה מזבח, קורא בשם יהוה ונוטה את אהלו — ההתבססות המלאה של אב עצמאי.

ההתקדמות עוברת מהבטחה מורשת לנוכחות שהושגה. יצחק מתחיל כיורשו של אברהם ומסיים כאיש של יהוה בזכות עצמו.

החוט האנכי השני: ההכרה של אבימלך

עמודה ב מתווה התקדמות מקבילה דרך המפגשים של אבימלך עם יצחק. בעוד שעמודה א מראה ברכה אלוהית, עמודה ב מראה הכרה אנושית בברכה הזאת.

בשורה 1 אבימלך מעמת: ״מַה־זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ״ (כו:י). יצחק בצרה. הוא רימה את המלך וסיכן את הקהילה. אבימלך צריך להגן על יצחק בצו מלכותי: ״הַנֹּגֵעַ בָּאִישׁ הַזֶּה וּבְאִשְׁתּוֹ מוֹת יוּמָת״ (כו:יא). יצחק זקוק להגנתו של אבימלך.

בשורה 2 אבימלך מגרש: ״לֵךְ מֵעִמָּנוּ כִּי־עָצַמְתָּ מִמֶּנּוּ מְאֹד״ (כו:טז). השגשוג של יצחק נעשה מאיים. הפלשתים מקנאים בו. אבימלך שולח אותו — לא מכעס אלא מפחד. המאזן השתנה. יצחק אינו זקוק עוד להגנה; הוא נעשה חזק מדי בשביל האזור.

בשורה 3 אבימלך מבקש: ״מַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלָי וְאַתֶּם שְׂנֵאתֶם אֹתִי וַתְּשַׁלְּחוּנִי מֵאִתְּכֶם״ (כו:כז). עכשיו יצחק הוא השואל. עכשיו אבימלך בא אליו. ״רָאוֹ רָאִינוּ כִּי־הָיָה יְהוָה עִמָּךְ״, מודה אבימלך. ״אַתָּה עַתָּה בְּרוּךְ יְהוָה״ (כו:כח–כט). המלך שהגן פעם על יצחק מבקש עכשיו לכרות איתו הסכם.

ההיפוך הושלם. יצחק עובר מן הצורך בהגנתו של אבימלך (שורה 1), דרך גירוש מפחדו של אבימלך (שורה 2), אל קבלת בקשתו של אבימלך (שורה 3). ההכרה האנושית באה בעקבות הברכה האלוהית.

החוט האופקי: מבארות אברהם אל הבאר של יצחק

חוט אופקי, העובר לאורך השורות, מתווה את יחסו של יצחק לבארות אברהם. כאן נושא העצמאות נעשה מפורש.

שורה 2 מציגה את הבעיה: ״וְכָל־הַבְּאֵרֹת אֲשֶׁר חָפְרוּ עַבְדֵי אָבִיו בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו סִתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים וַיְמַלְאוּם עָפָר״ (כו:טו). בארות אברהם סתומות. יצחק אינו יכול פשוט לרשת; הוא צריך להשיב את מה שאבד.

יצחק משיב בחפירה מחדש: ״וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת־בְּאֵרֹת הַמַּיִם אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו... וַיִּקְרָא לָהֶן שֵׁמוֹת כַּשֵּׁמֹת אֲשֶׁר־קָרָא לָהֶן אָבִיו״ (כו:יח). גם בשיקום יצחק נשאר בצלו של אברהם. הוא משקם את בארות אביו; הוא משתמש בשמות שנתן אביו. הירושה הושבה, אבל עוד לא הוחלפה במשהו משלו.

שורה 3 מביאה את הפריצה. בבאר שבע עבדי יצחק חופרים באר משלהם: ״וַיִּכְרוּ־שָׁם עַבְדֵי־יִצְחָק בְּאֵר״ (כו:כה). אין זה שיקום אלא יצירה. אחרי ההסכם הם מודיעים: ״מָצָאנוּ מָיִם״ (כו:לב). יצחק קורא לה שִׁבְעָה, ו״עַל־כֵּן שֵׁם־הָעִיר בְּאֵר שֶׁבַע עַד הַיּוֹם הַזֶּה״ (כו:לג).

הבארות מתוות את העצמאות. בשורה 2 יצחק חופר מחדש את בארות אברהם ומשתמש בשמות שנתן אברהם. בשורה 3 יצחק חופר באר משלו ונותן לה שם משלו. המעבר מן חָפַר אל מָצָא מסמן את המעבר משיקום לגילוי, מירושה לבעלות.

כיאזמת הפחד: מאימה לביטחון

דגם כיאסטי מחבר את שורה 1 ואת שורה 3 דרך נושא הפחד. ב־1ב יצחק ״יָרֵא״ לומר שרבקה היא אשתו: ״כִּי אָמַרְתִּי פֶּן־אָמוּת עָלֶיהָ״ (כו:ז, כו:ט). הפחד מוביל לתרמית. יצחק מצפה למוות אם יאמר את האמת.

ב־3א יהוה עונה ישירות על הפחד הזה: ״אַל־תִּירָא כִּי־אִתְּךָ אָנֹכִי״ (כו:כד). הביטחון האלוהי עונה על האימה האנושית. מה שיצחק פחד ממנו בגרר — מוות בידי בני אדם — נענה בבאר שבע בנוכחות אלוהית. הכיאזמה מתווה פתרון: הפחד מן המוות נעשה ביטחון בברכה.

השורש ירא מחבר את שני הרגעים. הפחד של יצחק בשורה 1 נענה ב״אל תירא״ של יהוה בשורה 3. דגם ה־X חוצה את האריג באלכסון, ומחבר את משבר ״אחותי היא״ עם ההתגלות האלוהית. המבנה עצמו טוען שהתגלותו של יהוה עונה על החרדה העמוקה ביותר של יצחק.

כיאזמת השבועה: מהבטחה אלוהית להסכם אנושי

כיאזמה שנייה מחברת את הפינות דרך שבועות. ב־1א יהוה מזכיר את ״אֶת־הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ״ (כו:ג). השבועה האלוהית מעגנת את הבטחת יהוה ליצחק — הברכה זורמת דרך בריתו של אברהם.

ב־3ב יצחק ואבימלך ״וַיִּשָּׁבְעוּ אִישׁ לְאָחִיו״ (כו:לא). השבועה האנושית חותמת את ההסכם בין האב למלך. מה שהתחיל בשבועה אלוהית לאברהם מגיע לשיאו בשבועה אנושית בין יצחק לאבימלך.

השורש שבע מחבר את שני הרגעים, ונותן לבאר שבע את שמה. הבאר נקראת שִׁבְעָה, מאותו שורש. השבועה שיהוה נשבע לאברהם נעשית השבועה שיצחק נשבע ליד הבאר. הבטחה אלוהית מולידה ברית אנושית. הכיאזמה מתווה כיצד התחייבות שמימית מולידה הסדר ארצי.

המקום בשורה 1 ונוכחותו הפעילה של יהוה

יחידה 12 תופסת את שורה 1 של מחזור יצחק ויעקב, אותו מקום בשורה שבו נמצאת יחידה 5 במחזור אברהם. היחידות של שורה 1 מציגות בעקביות את יהוה כנושא הפועל — מדבר, נראה, מברך. הדגם הזה נשמר ביחידה 12: יהוה נראה פעמיים (כו:ב, כו:כד), יהוה מברך ישירות (כו:יב), ודמויות אנושיות מכירות: ״רָאוֹ רָאִינוּ כִּי־הָיָה יְהוָה עִמָּךְ״ (כו:כח).

השימוש הבלעדי ביהוה (שבע פעמים, ולעולם לא אלהים) מראה איזה מין סיפור זה. שורה 1 עוסקת בממד שמעל לטבע (טרנסצנדנטיות) — הבטחה אלוהית, ברכת הברית, הצד השמימי של ייעוד האבות. יחידה 12 מכוננת את יחסו של יצחק עם יהוה כיחס שלו עצמו, לא רק כמורשת מאברהם. מקומה בשורה 1 פירושו שהיחידה עוסקת בממד הברכה שבזהותו של יצחק.

נשווה זאת עם יחידה 9, שגם בה יש חומר של אבימלך, אבל היא תופסת את שורה 3. שם אלהים מנסה את אברהם; בנים נולדים, מגורשים, נעקדים. אותו אבימלך, אותה באר שבע, אבל שם אלוהי אחר, שורה אחרת, שאלה אחרת. יחידה 9 שואלת אם אברהם ירא אלהים. יחידה 12 שואלת אם יצחק יכול להיכנס בכוחו שלו אל ברכת יהוה. אותם יסודות סיפוריים; תפקיד מבני שונה.

יחידה 5 ויחידה 12: ההתאמה המפורשת

הטקסט מקשר במפורש את יחידה 12 ליחידה 5 כבר בפסוק הפותח: ״מִלְּבַד הָרָעָב הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר הָיָה בִּימֵי אַבְרָהָם״ (כו:א). ההפניה הזאת מלמדת את דרך הקריאה — כשאתה פוגש את יחידה 12, זכור את יחידה 5. שתי היחידות תופסות מקומות פינה בשורה 1 של המחזורים שלהן. בשתיהן יש רעב, ארץ זרה, משבר ״אחותי היא״ ויציאה עם עושר.

אבל ההתאמה מגלה התפתחות, לא חזרה בלבד. ביחידה 5 אברהם יורד למצרים; ביחידה 12 יהוה אומר ליצחק ״אַל־תֵּרֵד מִצְרָיְמָה״ (כו:ב). אברהם פועל על פי שיקול דעתו; יצחק מציית להוראה אלוהית. ביחידה 5 עושרו של אברהם בא ממתנות פרעה בעבור שרה; ביחידה 12 יצחק זורע, קוצר מאה שערים בעמלו שלו, ואז יהוה מברך אותו. אברהם מקבל; יצחק משיג בעמלו. אותו דגם מוליד תוצאות שונות.

והעיקר: יחידה 5 מראה את אברהם נכנס לסיפור הברית; יחידה 12 מראה את יצחק מבסס את מקומו שלו בתוכו. מה שאברהם פרץ, יצחק צריך להשיג בכוחו שלו. הקישור הטקסטואלי המפורש מזמין השוואה; ההשוואה מגלה שירושה דורשת לקנות אותה מחדש. אי אפשר לחיות מבארותיו של אביך. צריך לחפור את שלך.

הפרדת תחומים: מדוע אין ביחידה 12 יעקב ועשו

יחידה 12 מוקפת בסיפורים על יעקב ועשו. יחידה 11 נחתמת ביעקב הקונה את בכורת עשו. יחידה 13 נפתחת בנישואי עשו וממשיכה בגניבת הברכה. ובכל זאת אף אחד מהבנים אינו מופיע ביחידה 12. יצחק עומד לבדו עם יהוה ועם אבימלך.

ההיעדר הזה משקף מה שאפשר לקרוא לו הפרדת תחומים. מסלול הברית (יחידה 12) צריך להישמר נפרד ממסלול המשפחה (יחידות 11 ו־13), כדי להראות שיחסיו של אב עם מה שמעל לטבע (יהוה) ועם העולם (אבימלך) פועלים בנפרד מן הסכסוכים בביתו. מעמדו של יצחק לפני יהוה ובין העמים הוא תחום אחד; ניהול בניו וירושתם הוא תחום אחר. המסלולים מתחלפים באריג ספר בראשית, ושומרים על התחומים האלה נפרדים מבחינה מבנית.

ההפרדה הזאת שומרת על כבודו של יצחק כאב. ביחידה 12 נאמר על יצחק ״כִּי־גָדַל מְאֹד״ (כו:יג) — משגשג, מבורך, מלכים זרים מכירים בו כ״בְּרוּךְ יְהוָה״ (כו:כט). ביחידה 13 יצחק עיוור, מרומה, מופעל בידי אשתו ובנו. אותו אב נראה מוקטן ביחידה אחת ומרומם באחרת. המבנה אינו סותר את עצמו; הוא מפריד בין התחומים. מעמדו של יצחק בברית (יחידה 12) נשאר שלם גם כשניהול המשפחה שלו (יחידה 13) נכשל. מה שקורה במסלול המשפחה אינו מכתים את מסלול הברית.

נשווה זאת עם יחידה 9, שבה סצנות אבימלך של אברהם וסצנות הבנים מופיעות יחד. שם התחומים פועלים זה על זה — כריתת הבריתות עומדת מול מה שאי אפשר לכרות בו ברית. כאן העסקים של יצחק עם אבימלך נשמרים נפרדים מענייני ביתו. ההפרדה המבנית מבהירה את תכלית היחידה: יחידה 12 מכוננת את יצחק כאב עצמאי לפני יהוה ובין העמים. בבניו עוסקים במקום אחר, בתחום שלהם.

מה המבנה מגלה

פתחנו בחידה: מדוע יחידה 12 חוזרת על סיפורו של אברהם? המבנה הארוג נותן את התשובה: כדי להראות כיצד יצחק עובר אותו.

שלוש השורות מתוות התקדמות: השוואה לאברהם (שורה 1), סכסוך על בארות אברהם (שורה 2), יצירת הבאר של יצחק עצמו (שורה 3). הדגמים הכיאסטיים מחברים פחד עם ביטחון, ושבועה אלוהית עם הסכם אנושי. חוט הבארות האופקי מתווה את המעבר מירושה לבעלות. המעברים בין יהוה לאבימלך אינם גמלוניות ספרותית אלא תכנון מכוון. שני החוטים מתפתחים במקביל, ושניהם נפגשים בבאר שבע. הברכה האלוהית וההכרה האנושית נעות יחד.

בקריאה מול יחידה 5 הדגם מתבהר. שתי היחידות מספרות סיפורים דומים במקומות מקבילים. הדמיון מלמד דרך הניגוד: יצחק מתחיל במקום שבו התחיל אברהם, אבל צריך להגיע אל מקומו שלו. הבאר שהוא חופר בבאר שבע אינה באר של אברהם שהושבה, אלא באר של יצחק שנתגלתה. ״מָצָאנוּ מָיִם״ (כו:לב) — לא מצאנו שוב, לא חפרנו מחדש, אלא מצאנו. היורש נעשה אב. הצל יוצא אל אורו שלו.