ספר בראשית, יחידה 11: יצחק וישמעאל (בראשית כה:יב–לד)

תולדות המצביעות לאחור

״וְאֵלֶּה תֹּלְדֹת יִשְׁמָעֵאל״ (כה:יב). הנוסחה מבטיחה צאצאים, והצאצאים באים: שנים עשר בנים הנמנים בשמם, שנים עשר נשיאים לאומותם. ״וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק״ (כה:יט). הנוסחה מבטיחה צאצאים, אבל מה שבא אחריה אינו בני יצחק. הוא אביו של יצחק: ״אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת־יִצְחָק״.

הלשון חושפת את החידה. המילה תּוֹלְדֹת חולקת שורש עם הוֹלִיד. ה״תולדות״ של יצחק נפתחות בהודעה על מי הוליד אותו — הן מצביעות לאחור, אל אברהם, ולא קדימה, אל הצאצאים. תולדות ישמעאל מונות את בניו; תולדות יצחק מזכירות את אביו. שושלת ישמעאל זורמת קדימה; שושלת יצחק מעוגנת בעבר.

מדוע ההבדל? נחשוב מה עומד בין הולדת יצחק בידי אברהם לבין הרגע הזה. העקדה. אברהם העלה את יצחק אל המוריה, ורק אברהם ירד: ״וַיָּשָׁב אַבְרָהָם אֶל־נְעָרָיו״ (כב:יט). יצחק אינו נזכר. הם עלו יחד; אברהם יורד לבדו. יצחק הועלה לקרבן — ואף על פי שחי, נותק הקשר המוליד מאברהם והלאה. ״אברהם הוליד את יצחק״ הוא לשון עבר, פעולה שנשלמה, לפני המוריה. אחרי העקדה תפקידו של אברהם בהולדת השושלת נגמר. הוא מסר את יצחק. תולדות יצחק אינן יכולות פשוט למנות את בני יצחק, משום שההעברה מאברהם נקטעה על המזבח. צריך להתחיל את השושלת מחדש — ולשם כך עלינו להביט אל האמהות.

אמהות ואבות

שתי נוסחאות התולדות מציגות את נושאן כ״בן אברהם״. אברהם הוליד את ישמעאל ואת יצחק. אבל נשים לב כיצד כל אחת מתארת את ההולדה:

1א (כה:יב): ״יִשְׁמָעֵאל בֶּן־אַבְרָהָם אֲשֶׁר יָלְדָה הָגָר הַמִּצְרִית שִׁפְחַת שָׂרָה לְאַבְרָהָם״

1ב (כה:יט): ״אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת־יִצְחָק״

אותו אב. פעלים שונים. ישמעאל בא דרך הלידה של הגר — מעשה האם הוא העיקר. יצחק בא דרך ההולדה של אברהם — מעשה האב הוא העיקר. ההבחנה הזאת מארגנת את היחידה כולה. עמודה א עוסקת באמהות. עמודה ב עוסקת באבות ובירושת האב:

עמודה א מתווה את הירושה מצד האם: הגר ילדה ונשיאים יצאו ממנה; עכשיו רבקה צריכה להרות כדי שהשושלת תימשך. עמודה ב מתווה את השאלה מצד האב: אברהם הוליד את יצחק; עכשיו, איזה מבני יצחק יירש? כדאי לשים לב היכן יהוה פועל — לכך תהיה משמעות.

הירושה של שרה וההתחלה המחודשת בידי האל

שרה מתה בשורה הראשונה של יחידה 10. שושלתה צריכה להימשך. זה מה שעמודה א עושה בשתי השורות.

שורה 1א מסלקת את הגר — האם האחרת, השושלת היריבה. שנים עשר נשיאים, הודעה על מוות, גבול טריטוריאלי, וסוף. שושלת הגר נשלמה. שורה 2א מכוננת אחר כך את רבקה כיורשתה של שרה. כמו שרה, רבקה עקרה. כמו שרה, היא צריכה את התערבות יהוה כדי להרות. אבל בעוד שהבטחת יהוה על יצחק באה אל אברהם (ושרה צחקה ונוזפה), דבר יהוה על יעקב ועשו בא ישירות אל רבקה: ״וַיֹּאמֶר יְהוָה לָהּ״ (כה:כג). האם מקבלת עכשיו את הדבר האלוהי על בניה.

הגר מסולקת ב־1א כדי שהשושלת של שרה, דרך רבקה, תוכל להיפתח ב־2א. התולדות הכפולות אינן רק ישמעאל מול יצחק. הן הגר מול שרה, ורבקה תופסת את מקומה של שרה.

עמודה ב מציגה את השאלה מצד האב, אבל היא נפתחת בבעיה. ״אברהם הוליד את יצחק״ — ואחר כך כלום. אין בנים נמנים. אין תנועה קדימה. כדי שהשושלת תתחיל מחדש אחרי העקדה, יהוה צריך להתערב — ויהוה פועל בעמודה א, עמודת האם. ארבע פעמים מופיע יהוה בשורה 2א: אליו מעתירים, הוא מאפשר את ההריון, אליו פונה רבקה לדרוש, והוא אומר לה את דברו. עמודה ב — עסקת הבכורה — אין בה שום שם אלוהי. יהוה מתחיל את הדור מחדש דרך האם; שאלת הירושה מצד האב מוכרעת בבחירה אנושית בלבד.

הגר ילדה לאברהם, ושנים עשר נשיאים באו אחריה בלי מכשול. אברהם הוליד את יצחק, ו... העקדה באה בתווך. רבקה הייתה עקרה. רק כשיהוה נענה למצבה של האם, רק כשיהוה מדבר ישירות אל האשה, השושלת הנבחרת מתחילה מחדש.

ההקבלות הארוגות

ההקבלה האופקית לאורך שורה 1 מסומנת במפורש:

1א (כה:יב): ״וְאֵלֶּה תֹּלְדֹת יִשְׁמָעֵאל בֶּן־אַבְרָהָם...״

1ב (כה:יט): ״וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן־אַבְרָהָם...״

שניהם בני אברהם. שניהם מקבלים את נוסחת התולדות. אבל תולדות ישמעאל מכילות את שנים עשר בניו — דורות הזורמים קדימה. תולדות יצחק מכילות את אביו — הולדה המצביעה לאחור. הנוסחה המקבילה מבליטה את המסלולים המתפצלים.

ההקבלות האופקיות בשורה 2 מתוות את נושא הבכור והצעיר:

2א (כה:כג): ״...וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר״

2ב (כה:לג): ״...וַיִּשָּׁבַע לוֹ וַיִּמְכֹּר אֶת־בְּכֹרָתוֹ לְיַעֲקֹב״

דבר יהוה אל רבקה קובע את הדגם (2א, עמודת האם). עסקת הבכורה מגשימה אותו (2ב, עמודת האב). מה שהאם למדה מיהוה, הבנים עושים ביניהם. הרב יעבוד את הצעיר — לא משום שהצעיר ראוי יותר, אלא משום שהבכור מבזה את ירושתו.

חוט אנכי מחבר את השורות דרך שנות החיים:

1א (כה:יז): ״וְאֵלֶּה שְׁנֵי חַיֵּי יִשְׁמָעֵאל מְאַת שָׁנָה וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים״

2א (כה:כו): ״וְיִצְחָק בֶּן־שִׁשִּׁים שָׁנָה בְּלֶדֶת אֹתָם״

שנותיו של ישמעאל שלמות — 137, כל ימי חייו. שנותיו של יצחק מסמנות התחלה — בן ששים כשהתאומים נולדים. משלמות להתחלה. שושלת הגר נשלמה; שושלת שרה מתחילה מחדש.

פותחת המחזור: הגאומטריה של הראייה

יחידה 11 פותחת את מחזור יעקב (יחידות 11–16) כפי שיחידה 5 פתחה את מחזור אברהם (יחידות 5–10). בתורה הארוגה, פותחות המחזור האלה קובעות את הכללים שלפיהם פועלות היחידות שאחריהן. הן עושות זאת באמצעות היפוך שיטתי של העמודות של הזכר ושל הנקבה.

בפותחת מחזור אברהם (יחידה 5, במסלול הברית) סדר העמודות הוא זכר–נקבה. בפותחת מחזור יעקב (יחידה 11, במסלול המשפחה) הוא מתהפך לנקבה–זכר:

אין זה ערבוב אקראי. הדבר משקף את האדריכלות המרחבית של אריג ספר בראשית כולו. עמודה א ניצבת בקצה הימני, ועמודה ב בקצה השמאלי. בהיגיון האריג, הקצוות פונים אל העולם החיצון, והמרחב שבין העמודות מייצג את פנים המשפחה. עמודות הזכר של שתי פותחות המחזור פונות החוצה ממרכז הספר — עמודה א של יחידה 5 לעבר הקצה הימני, עמודה ב של יחידה 11 לעבר הקצה השמאלי. עמודות הנקבה פונות פנימה, זו לעבר זו.

פנים כלפי פנים ופנים כלפי חוץ

הסידור הזה מקודד את כיוון פניהן של הדמויות. הגברים בפותחות האלה ממוקמים כשפניהם החוצה, אל העולם (הסכמים, ציד, מזבחות), והנשים כשפניהן פנימה, אל הבית (הירושה, הרחם, האוהל).

פניו של יצחק כלפי חוץ (עמודה ב): יצחק ממוקם בקצה השמאלי של האריג. הוא אוהב את עשו, ״אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה״ (כה:כז–כח). מבטו של יצחק נעוץ בהצלחה החיצונית, החומרית, של השושלת.

פניה של רבקה כלפי פנים (עמודה א): רבקה ממוקמת בעמודת האם, ופניה אל המרכז — אל חיי הבית הפנימיים. היא אוהבת את יעקב, ״אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים״. והיא לבדה מקבלת את דבר יהוה על הירושה: ״וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר״ (כה:כג).

הדבר האלוהי על עתיד המשפחה הוא אמת פנימית, ולכן יכול לקבל אותו רק בן הזוג שפניו אל המרכז. יהוה מדבר אל רבקה משום שהשאלה — איזה בן יירש? — שייכת לתחומה. יצחק, שפניו החוצה, אינו יכול לראות מה קורה בפנים.

לסידור המרחבי הזה תהיה משמעות. ביחידה 13 יצחק — עיוור, מבקש ציד מן השדה — ינסה לברך את הבן שפניו החוצה. אבל הברכה היא עניין פנימי, שאלה של ירושה בתוך האוהל. יצחק, בגלל מקומו המבני, אינו יכול לראות את מה שרבקה רואה. הדבר האלוהי בא אליה; התיקון יבוא דרכה.

יחידה 11 ויחידה 6: שורה 1 של מסלול המשפחה

יחידות 6 ו־11 תופסות את אותו מקום מבני במחזורים שלהן — שורה 1 של מסלול המשפחה. יחידה 6 מפרידה את אברהם מלוט; יחידה 11 מפרידה את יעקב מעשו (ובדור שלפניהם, את יצחק מישמעאל). שתי היחידות נמצאות בשורת יהוה, שבה האל שמעל לטבע (טרנסצנדנטיות) פועל באופן אישי בענייני המשפחה. ושתיהן מציגות את אותו דגם: מריבה מובילה להיפרדות, ומי שבוחר לפי מה שהוא רואה מאבד את מה שמקבל מי שמחכה.

מריבה המובילה להיפרדות. ביחידה 6 פורץ סכסוך בין רועי אברהם לרועי לוט: ״וַיְהִי־רִיב בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה־אַבְרָם וּבֵין רֹעֵי מִקְנֵה־לוֹט״ (יג:ז). הארץ אינה יכולה לשאת את שני משקי הבית, והם נפרדים. ביחידה 11 המאבק מתחיל עוד קודם — ברחם עצמו: ״וַיִּתְרֹצְצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ״ (כה:כב). הפועל וַיִּתְרֹצְצוּ מרמז על התנגשות אלימה. בעוד שהמריבה ביחידה 6 היא בין התלויים (הרועים), המריבה ביחידה 11 היא בין בעלי הדבר עצמם, והיא מתחילה לפני הלידה. בשני המקרים יהוה מדבר ישירות אל מי שצריך לנווט את ההיפרדות — אל אברהם על הארץ (יג:יד–יז), אל רבקה על הבנים (כה:כג). ובשני המקרים ההיפרדות יוצרת חלוקה לאומית קבועה: ישראל ומואב ועמון דרך לוט, ישראל ואדום דרך עשו.

תאוות העין והבחירה המוטעית. ביחידה 6 נאמר: ״וַיִּשָּׂא־לוֹט אֶת־עֵינָיו וַיַּרְא אֶת־כָּל־כִּכַּר הַיַּרְדֵּן כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה״ (יג:י), ולוט בחר בכיוון סדום על פי מה שנראה טוב. ביחידה 11 עשו בא מן השדה, רואה את הנזיד האדום ותובע אותו: ״הַלְעִיטֵנִי נָא מִן־הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה כִּי עָיֵף אָנֹכִי״ (כה:ל). שני האנשים בוחרים על פי פיתוי חושי מיידי — לוט במראה עיניו, עשו בתיאבונו. שניהם מפסידים משהו שאינם יכולים להשיב: לוט מאבד את הקרבה לנושא הברית ולארץ; עשו מוכר את בכורתו. זו הטעות המובהקת של שורה 1 במסלול המשפחה: לבחור בהווה הנראה לעין במקום בעתיד של הברית. מי שתופס במה שהוא רואה מוותר על מה שאינו רואה.

הבכור שנתמעט. ההקבלה המבנית נמשכת אל היפוך הבכור והצעיר. ללוט, אחיינו של אברהם דרך אחיו הרן, ניתנת זכות הבכורה: אברהם מציע לו בנדיבות לבחור ראשון: ״אִם־הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה וְאִם־הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה״ (יג:ט). לוט לוקח — ושושלתו מסתיימת במואב ובעמון, עמים שיעבדו את ישראל. ביחידה 11 דבר יהוה מנסח את העיקרון במפורש: ״וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר״ (כה:כג). מה שיחידה 6 מדגימה בסיפור, יחידה 11 מכריזה בדבר אלוהי. הדגם זהה, אבל הפעם השנייה מפרשת את מה שהראשונה השאירה סמוי.

קריאת היחידות האלה כמקבילות מבניות — והאריג מזמין אותנו לקרוא אותן כך — מגלה שספר בראשית מציג את ההיפרדות המשפחתית לא כחריגה אלא כמנגנון חוזר. שושלת הברית מתבררת דרך היבדלות מן הקרובים אליה ביותר, ובשורה 1 של מסלול המשפחה ההיבדלות באה תמיד באותו סדר: מריבה, פיתוי של העין, בחירה מוטעית, היפרדות קבועה. האדריכלות מלמדת דרך חזרה עם שינוי.

קריאת היחידה

פתחנו בתולדות המצביעות לאחור — ״אברהם הוליד את יצחק״ — במקום שציפינו שיצביעו קדימה. עכשיו אנו רואים מדוע.

תולדות יצחק אינן יכולות פשוט למנות בנים, משום ששרשרת ההולדה נשברה במוריה. אברהם עלה עם יצחק וירד לבדו. השושלת מצד האב נותקה. כדי שהשושלת תתחיל מחדש, יהוה צריך להתערב — ויהוה פועל לא דרך האב אלא דרך האם. עמודה א מתווה את ההתחלה המחודשת הזאת מצד האם: שושלת הגר נשלמת ומונחת בצד; רבקה תופסת את מקומה של שרה; יהוה אומר את דברו ישירות אליה. עמודה ב מתווה את השאלה מצד האב שעוד נותרה: איזה בן יירש? התשובה אינה באה מדיבור אלוהי (בעמודה ב אין שום שם אלוהי) אלא ממעשה אנושי — הבוז של עשו לבכורתו.

התולדות המצביעות לאחור מסמנות אפוא שבר שהיחידה עצמה מתקנת. ״אברהם הוליד את יצחק״ מכיר בשבר; ארבעת התאים של האריג מבצעים את התיקון. בסוף היחידה שתי הירושות מובטחות — מצד האם, דרך דבר יהוה אל רבקה, ומצד האב, דרך העברת הבכורה ליעקב. תולדות יצחק הבטיחו דורות. מה שהן נתנו הוא המנגנון שבו הדורות האלה נעשים אפשריים אחרי שהעקדה קטעה את הרצף.

יצחק עצמו כמעט נעלם בתוך המנגנון הזה. הוא נזכר בהולדתו, נזכר כשבניו נולדים, נזכר כאוהב את עשו — אבל הוא אינו יוזם דבר. הוא מעתיר ליהוה, אבל יהוה עונה לרבקה. הוא אוהב את עשו, אבל הבכורה עוברת ליעקב. יצחק מעביר; הוא אינו מניע. וזה הולם אדם שתולדותיו מצביעות לאחור ולא קדימה. יצחק הוא החוליה, לא המנוע. מה שאברהם קטע על המזבח, רבקה משיבה באוהל. מה שעשו מכר ליד הסיר, יעקב שמר לעתיד. מחזור יעקב אינו מתחיל ביעקב הפועל אלא ביעקב שהוצב במקומו — בדבר יהוה אל אמו, בבוז של אחיו לירושה. המחזור יכול להתקדם.