האריג היפה עומד לבדו בין 86 היחידות הספרותיות של התורה, כטקסט היחיד שהורצף לפי טורים ולא לפי שורות. הטיפול החריג הזה חושף עקרונות יסוד של חיבור התורה.
כפי שמוצג בפירוט בנספח ב, ספר הברית הורצף לפי שורות, ושמר על לכידות תמטית בתוך כל אחד מחמשת החוטים שלו. האריג היפה, לעומת זאת, הורצף לפי טורים: החומר התמטי התפזר על פני פרקים, אבל הקשרים המושגיים האנכיים נשמרו. דיני הנישואין של זוג 1 מופיעים בשלושה פרקים שונים (21:10-14, 22:13-21, 24:1-6), והכרונולוגיה החקלאית של זוג 5 מתפצלת על פני כל המרחב מדברים 22 עד 25.
הבחירה המכוונת הזאת בשיטת ההרצפה אינה יכולה להיות תוצאה של ליקוט עריכתי. היא דורשת מודעות מקיפה למבנה השלם לפני ההרצפה, עדות לתכנון אחיד של מחבר.
הקשר אל מרכז התורה
במרכז המבני של התורה עומד ויקרא 19:19ב-25, ובו חוקים המקבילים לאריג היפה בכמה דרכים. בשני הטקסטים יש:
אותם שלושה איסורי כלאיים (בהמות, זרעים, בגדים)
מהלך חקלאי מזריעה, דרך הבשלה, אל קציר
אישה במצב ביניים כמפתח פרשני
השפחה החרופה של ויקרא 19:20 מקבילה ליפת התואר: שתיהן נשים במצבי מעבר, הממתינות לשינוי מעמד. הצבתן של שתי הדמויות המקבילות האלה, אחת במרכז התורה ואחת בפתח היחידה המורכבת ביותר בתורה, מרמזת על הפניה צולבת מכוונת מצד מחבר התורה.
דגמי חיבור שיטתיים
האריג היפה מציג דגמים המופיעים לאורך התורה:
מבנה י-מ-ש
גם ספר הברית וגם האריג היפה משתמשים במבנים זהים של שלושה טורים, הנעים מן העצמי והפנימי, דרך המפגש, אל האחר והחיצוני. המבנה העקבי הזה בקבצים שונים מרמז על עיקרון חיבור יסודי. (ראו נספח ב להשוואה מפורטת.)
דגם יחיד-זוגי-רבים
ממהלכו של סיפור מגדל בבל, משפה אחת, דרך דו־שיח, אל שפות רבות, ועד לתנועת האריג היפה מן הנישואין של היחיד, דרך הקהילה, אל החקלאות הקולקטיבית, הדגם הזה מופיע בעקביות רבה מכדי שיהיה מקרי.
השיא החקלאי
שני קובצי החוקים מציבים את החקלאות במקום המבני החמישי שלהם: ספר הברית עם מצוות חקלאיות על־טבעיות, והאריג היפה עם כרונולוגיה חקלאית טבעית. ההצבה העקבית הזאת מרמזת שהחקלאות מייצגת את השילוב המובהק של העקרונות שפותחו בכל קובץ.
הטיעון בעד חיבור אחיד
העדויות תומכות בתכנון מכוון של מחבר:
1.הכרונולוגיה החקלאית: רצף הזריעה-הבשלה-קציר המושלם לרוחב טוריו של זוג 5, המעורבל לגמרי בקריאה קווית אך שלם כאשר הוא משוחזר, דורש תכנון מראש של המבנה כולו.
2.מעברים לשוניים שיטתיים: היעלמות המילה "איש" אחרי זוג 2, ריכוז אוצר המילים הרגשי בזוג 1, ההופעה הייחודית של "וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ" בזוג 2: המעברים האלה דורשים מיקום מדויק לאורך המבנה כולו.
3.רקורסיה מבנית: הסיכום של שלושת הזוגות הראשונים בצורה מופשטת בזוג 4 מעיד על מודעות של המחבר לחיבור כולו.
4.עקביות בין טקסטים: הדגמים המשותפים עם ספר הברית ועם ויקרא 19 מצביעים על שיטת חיבור שיטתית, ולא על התפתחות עצמאית.
(לניתוח מפורט של החומר המשפטי המשותף ושל השינויים שעברו החוקים בין הקבצים, ראו נספח ב.)
השלכות על המחקר המקראי
ההכרה בחיבור הטבלאי משנה את הבנתנו את טקסטי המקרא. מה שמבקרי המקורות זיהו כבעיות, חזרות, שינויים, סתירות, מתגלה כמאפיינים מכוונים של חיבור דו־ממדי. ריכוזי אוצר מילים בגבולות מבניים, חזרות תמטיות במקומות מקבילים ושינויי סגנון, כולם נובעים מהרצפתם של מבנים טבלאיים מורכבים.
הבחירה בין שיטות ההרצפה הייתה מכוונת. קריאה לפי שורות שומרת על לכידות תמטית לצורך הוראה בציבור. קריאה לפי טורים שומרת על קשרים מושגיים אנכיים ויוצרת אי־סדר על פני השטח, והדבר מרמז על הסתרה מכוונת ממי שלא לימדוהו את שיטת הקריאה.
הדבר מצביע על מסירה כפולה: התורה שבכתב כטקסט קווי לקריאה בציבור, והתורה שבעל פה כידיעת המבנים שמתחתיו. אין אלה גופי דינים נפרדים, אלא שתי דרכים לקרוא את אותו הטקסט: פני השטח והעומק.
סיכום
האריג היפה מתפקד כ"יוצא מן הכלל להורות על הכלל". ההרצפה הייחודית שלו לפי טורים מראה שיחידות התורה חוברו במקורן כמבנים טבלאיים, הדורשים שחזור כדי לגלות את מלוא משמעותם.
המהלך לאורך חמשת הזוגות של האריג היפה משרטט טיעון פילוסופי על צורה ותוכן: מעוצמה רגשית מאוחדת, דרך היפרדות הולכת וגוברת, אל שילוב מובהק שבו הצורה מתעלה מעל התוכן. התחכום הזה מספק עדות משכנעת למחבר אחד, שעבד מתוך מודעות מקיפה לשלם.
שחזורו של דגם הקריאה העתיק הזה מעביר את פרשנות המקרא מניתוח קווי להתבוננות תלת־ממדית. התורה מתגלה לא רק כטקסט שיש לקרוא, אלא כספרות ארוגה שיש לשחזר, שדגמיה גומלים לניתוח הסבלני בתובנות המקודדות במבנה עצמו.
אחרית דבר: הדים קבליים
הניתוח שקדם התמקד במאפיינים הספרותיים והמבניים שאפשר להראותם בעדות טקסטואלית, אבל דגמים מסוימים באריג היפה מהדהדים מקרוב מושגים שנוסחו מאוחר יותר במחשבה המיסטית היהודית. ההדים האלה, אף שהם בגדר השערה, מציעים אפשרויות מעניינות להבנת האופן שבו עקרונות מבניים עתיקים השפיעו אולי על ניסוחים מיסטיים מאוחרים.
דינמיקת הימין והשמאל והספירות
במחשבה הקבלית, הצד הימני מייצג את החסד (התפשטות), והצד השמאלי מייצג את הדין (צמצום). כאשר הטבלה נקראת מימין לשמאל, כדרך הכתב העברי וכפי שהיא מוצגת במהדורה זו, המבנה של זוג 5 משקף יישום מושלם ומתוחכם של הדינמיקה הזאת.
הטור הימני (ובו חוקי המעקה, הכלאיים וכו') תואם את צד החסד הקבלי. נושאו של הטור הזה הוא "הגבלת ההתפשטות". אין זה היפוך, אלא אמירה עקבית: חוקי הטור הזה מחילים הגבלה (דין) כדי לתעל ולרסן כראוי את הכוח הראשוני של הצד הזה, האנרגיה המתפשטת והשופעת של החסד.
לעומת זאת, הטור השמאלי (ובו חוקי הקציר, המלקות וכו') תואם את צד הדין הקבלי. נושאו של הטור הזה הוא "הגבלת הצמצום". זהו יישום של רחמים (חסד) כדי למתן את הכוח הראשוני של הצד הזה, האנרגיה המצמצמת של הדין. הקציר והעונש הם מעשי דין, אבל הם מוגבלים: אין לאסוף הכול, אין להכות בלי גבול.
המבנה מרמז אפוא על עיקרון המקביל ישירות למחשבה הקבלית: חסד אמיתי זקוק לגבולות, ודין אמיתי זקוק לרחמים. המבנה של האריג אינו רק מפה סטטית, אלא משחק גומלין דינמי של הכוחות האלוהיים היסודיים האלה, שבו חוקי כל צד משמשים לריסון התכונה העיקרית שלו עצמו.
סדר ההשתלשלות
הזרימה משורה ב של כל זוג אל שורה א של הזוג הבא יוצרת את מה שהמקובלים המאוחרים כינו "השתלשלות". ההשפעות המקיפות של כל זוג (אור מקיף) הופכות לערוגה שממנה צומחת המציאות הפנימית של הזוג הבא (אור פנימי):
1ב ← 2א: ההשלכות החברתיות של הנישואין זורמות אל שאלות של שייכות לקהילה.
4ב ← 5א: גאולה בעלת ממדי זמן קובעת גבולות אחרונים.
ההשתלשלות המבנית הזאת מקדימה את המושג הלוריאני של אצילות אלוהית באמצעות צמצומים והתפשטויות זה אחר זה.
הפרדס והלבוש האלוהי
עיצובו של האריג היפה כמבנה חזותי, שנועד להיתפס כשלם אחד, מהדהד את המושג המיסטי של ה"פרדס". כשם שהמיסטיקן נכנס לפרדס ותופס את המציאות מנקודת מבט רב־ממדית גבוהה יותר, כך קורא האריג המשוחזר רואה דגמים שאינם נראים בטקסט הקווי.
ארבע צלעות האריג הטקסטואלי הזה קשורות ב"חוטים שזורים", רמז לחוק הגדילים (הציצית) המופיע בקטע האחרון של הטור הימני (5יב). החוטים האלה נוצרים מארבעת ה"זוגות" האמיתיים היחידים במסמך, שבהם שורות א ו־ב של קטע אחד חולקות נושא אחד ומאוחד:
1מ (א ו־ב): זוג מאוחד על יחסי אישות.
5מ (א ו־ב): זוג מאוחד על שדה הרע.
3י (א ו־ב): זוג מאוחד על בהמות (אבודות ונופלות).
3ש (א ו־ב): זוג מאוחד על חיי אדם וכבודו (משכונות ושכר).
ארבעת עמודי הפינה התמטיים האלה עושים את המסמך עצמו ללבוש אלוהי. הפירוש הזה מוצא את עוגנו האחרון בטור האמצעי, שבו אפשר להתחקות אחר נוכחותו של ה' "הלובש" את הבגד הזה. ב־2מב ה' "חסר בית", מתהלך במחנה הזמני. ב־3מ, באמצעות דין העבד הבורח, הוא "בבית" במובן מטפורי, בתוך הקהילה. ולבסוף, ב־4מב, הוא מקבל כבוד באמצעות דיני הנדרים.
השלכות על הבנת מקורות הקבלה
ההדים המבניים האלה תומכים בקריאתו של משה אידל למה שהוא מכנה "הגישה השחזורית", שאותה הוא מתאר כ"ניסיון להשתמש במבנים המושגיים המפותחים יותר של הקבלה כדי לבחון מוטיבים עתיקים שונים ולארגן אותם במבנים לכידים" (Idel 1988, 32).
אידל טוען ש"אם הקבלה שימרה חומר מסוים הקשור היסטורית למושגים יהודיים עתיקים, שעדיין אפשר לזהותם בספרות העתיקה, סביר גם שהספרות הקבלית המוקדמת שימרה חומר עתיק אחר, שאינו קיים עוד בגופי ספרות אחרים" (32).
משחק הגומלין המתוחכם של התפשטות וצמצום באריג היפה, סדר ההשתלשלות שלו והמבנה החזותי שלו מרמזים שמושגי מפתח קבליים נובעים אולי מנוהגי מחברים עתיקים של חיבור טבלאי. כפי שאידל מציין, "אני מניח שהקבלה שימרה כנראה כמה מבנים מושגיים עתיקים, המספקים ראייה אחידה יותר של מוטיבים וטקסטים שאינם קשורים זה לזה, ולעתים אינם מובנים" (33).
התמדתו של החיבור הדו־ממדי מן התורה ועד המשנה מעידה שהעקרונות האלה נמסרו מדור לדור, אף שהוסתרו יותר ויותר.
הדבר עולה בקנה אחד עם הערתו של אידל ש"בלי הבנה חדשה של המוטיבים והמושגים המיסטיים, המיתיים והתאורגיים, או של המבנים האינטלקטואליים הרחבים יותר שבספרויות היהודיות העתיקות ושל ימי הביניים המוקדמים, נגזר על הקבלה להישאר מהפכה של ימי הביניים, שהתפרצה באופן חידתי בלב מרכזים רבניים 'לא־מיתיים'" (33-34).
האריג היפה עומד אפוא כגשר בין אמנות המחברים העתיקה של אריגה טקסטואלית לבין המסורת המיסטית המאוחרת, שהפכה את עקרונותיו הסמויים למפורשים. במקום לראות בקבלה חידוש של ימי הביניים, אפשר להבין אותה, בעקבות אידל, כמי שהפכה למפורש את מה שהיה סמוי מבחינה מבנית בטקסטים עתיקים: "מבנים מושגיים עתיקים" המספקים "ראייה אחידה יותר" של רכיבים שונים.
הציטוטים מספרו של משה אידל מתורגמים כאן מן המהדורה האנגלית, ומספרי העמודים מתייחסים אליה.
ביבליוגרפיה
Douglas, Mary. Leviticus as Literature. Oxford: Oxford University Press, 1999.
Hocking, Paul J. "A New and Living Way: A Study of Leviticus as Rhetoric: A Multi-Disciplinary Critique of Moshe Kline's Approach to the Reading and the Writing of the Book." PhD diss., University of Chester, 2021.
Hocking, Paul, and Moshe Kline. "The Covenant Code: A New Way of Reading the Writing." Journal of Biblical Literature 144, no. 2 (2025): 217-239.
Idel, Moshe. Kabbalah: New Perspectives. New Haven: Yale University Press, 1988.
Kline, Moshe. "The Literary Structure of the Mishnah ('Erubin' Chapter X) / כל חלקי הבית אחוזים זה בזה: משנת עירובין פרק עשירי." Alei Sefer: Studies in Bibliography and in the History of the Printed and the Digital Hebrew Book 14 (1987): 1-30.
Kline, Moshe. "The Editor Was Nodding: A Reading of Leviticus 19 in Memory of Mary Douglas." Journal of Hebrew Scriptures 8, no. 17 (2008): 1-59.
Kline, Moshe. "Structure Is Theology: The Composition of Leviticus." In Current Issues in Priestly and Related Literature: The Legacy of Jacob Milgrom and Beyond, edited by Roy E. Gane and Ada Taggar-Cohen, 225-264. Resources for Biblical Study. Atlanta: Society of Biblical Literature, 2015.
Kline, Moshe. Before Chapter and Verse: Reading the Woven Torah. Self-published, 2022.
Milgrom, Jacob. The Anchor Bible: Leviticus. 3 vols. New York: Doubleday, 1991-2001.
ההרצפה החריגה
האריג היפה עומד לבדו בין 86 היחידות הספרותיות של התורה, כטקסט היחיד שהורצף לפי טורים ולא לפי שורות. הטיפול החריג הזה חושף עקרונות יסוד של חיבור התורה.
כפי שמוצג בפירוט בנספח ב, ספר הברית הורצף לפי שורות, ושמר על לכידות תמטית בתוך כל אחד מחמשת החוטים שלו. האריג היפה, לעומת זאת, הורצף לפי טורים: החומר התמטי התפזר על פני פרקים, אבל הקשרים המושגיים האנכיים נשמרו. דיני הנישואין של זוג 1 מופיעים בשלושה פרקים שונים (21:10-14, 22:13-21, 24:1-6), והכרונולוגיה החקלאית של זוג 5 מתפצלת על פני כל המרחב מדברים 22 עד 25.
הבחירה המכוונת הזאת בשיטת ההרצפה אינה יכולה להיות תוצאה של ליקוט עריכתי. היא דורשת מודעות מקיפה למבנה השלם לפני ההרצפה, עדות לתכנון אחיד של מחבר.
הקשר אל מרכז התורה
במרכז המבני של התורה עומד ויקרא 19:19ב-25, ובו חוקים המקבילים לאריג היפה בכמה דרכים. בשני הטקסטים יש:
השפחה החרופה של ויקרא 19:20 מקבילה ליפת התואר: שתיהן נשים במצבי מעבר, הממתינות לשינוי מעמד. הצבתן של שתי הדמויות המקבילות האלה, אחת במרכז התורה ואחת בפתח היחידה המורכבת ביותר בתורה, מרמזת על הפניה צולבת מכוונת מצד מחבר התורה.
דגמי חיבור שיטתיים
האריג היפה מציג דגמים המופיעים לאורך התורה:
מבנה י-מ-ש
גם ספר הברית וגם האריג היפה משתמשים במבנים זהים של שלושה טורים, הנעים מן העצמי והפנימי, דרך המפגש, אל האחר והחיצוני. המבנה העקבי הזה בקבצים שונים מרמז על עיקרון חיבור יסודי. (ראו נספח ב להשוואה מפורטת.)
דגם יחיד-זוגי-רבים
ממהלכו של סיפור מגדל בבל, משפה אחת, דרך דו־שיח, אל שפות רבות, ועד לתנועת האריג היפה מן הנישואין של היחיד, דרך הקהילה, אל החקלאות הקולקטיבית, הדגם הזה מופיע בעקביות רבה מכדי שיהיה מקרי.
השיא החקלאי
שני קובצי החוקים מציבים את החקלאות במקום המבני החמישי שלהם: ספר הברית עם מצוות חקלאיות על־טבעיות, והאריג היפה עם כרונולוגיה חקלאית טבעית. ההצבה העקבית הזאת מרמזת שהחקלאות מייצגת את השילוב המובהק של העקרונות שפותחו בכל קובץ.
הטיעון בעד חיבור אחיד
העדויות תומכות בתכנון מכוון של מחבר:
1. הכרונולוגיה החקלאית: רצף הזריעה-הבשלה-קציר המושלם לרוחב טוריו של זוג 5, המעורבל לגמרי בקריאה קווית אך שלם כאשר הוא משוחזר, דורש תכנון מראש של המבנה כולו.
2. מעברים לשוניים שיטתיים: היעלמות המילה "איש" אחרי זוג 2, ריכוז אוצר המילים הרגשי בזוג 1, ההופעה הייחודית של "וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ" בזוג 2: המעברים האלה דורשים מיקום מדויק לאורך המבנה כולו.
3. רקורסיה מבנית: הסיכום של שלושת הזוגות הראשונים בצורה מופשטת בזוג 4 מעיד על מודעות של המחבר לחיבור כולו.
4. עקביות בין טקסטים: הדגמים המשותפים עם ספר הברית ועם ויקרא 19 מצביעים על שיטת חיבור שיטתית, ולא על התפתחות עצמאית.
(לניתוח מפורט של החומר המשפטי המשותף ושל השינויים שעברו החוקים בין הקבצים, ראו נספח ב.)
השלכות על המחקר המקראי
ההכרה בחיבור הטבלאי משנה את הבנתנו את טקסטי המקרא. מה שמבקרי המקורות זיהו כבעיות, חזרות, שינויים, סתירות, מתגלה כמאפיינים מכוונים של חיבור דו־ממדי. ריכוזי אוצר מילים בגבולות מבניים, חזרות תמטיות במקומות מקבילים ושינויי סגנון, כולם נובעים מהרצפתם של מבנים טבלאיים מורכבים.
הבחירה בין שיטות ההרצפה הייתה מכוונת. קריאה לפי שורות שומרת על לכידות תמטית לצורך הוראה בציבור. קריאה לפי טורים שומרת על קשרים מושגיים אנכיים ויוצרת אי־סדר על פני השטח, והדבר מרמז על הסתרה מכוונת ממי שלא לימדוהו את שיטת הקריאה.
הדבר מצביע על מסירה כפולה: התורה שבכתב כטקסט קווי לקריאה בציבור, והתורה שבעל פה כידיעת המבנים שמתחתיו. אין אלה גופי דינים נפרדים, אלא שתי דרכים לקרוא את אותו הטקסט: פני השטח והעומק.
סיכום
האריג היפה מתפקד כ"יוצא מן הכלל להורות על הכלל". ההרצפה הייחודית שלו לפי טורים מראה שיחידות התורה חוברו במקורן כמבנים טבלאיים, הדורשים שחזור כדי לגלות את מלוא משמעותם.
המהלך לאורך חמשת הזוגות של האריג היפה משרטט טיעון פילוסופי על צורה ותוכן: מעוצמה רגשית מאוחדת, דרך היפרדות הולכת וגוברת, אל שילוב מובהק שבו הצורה מתעלה מעל התוכן. התחכום הזה מספק עדות משכנעת למחבר אחד, שעבד מתוך מודעות מקיפה לשלם.
שחזורו של דגם הקריאה העתיק הזה מעביר את פרשנות המקרא מניתוח קווי להתבוננות תלת־ממדית. התורה מתגלה לא רק כטקסט שיש לקרוא, אלא כספרות ארוגה שיש לשחזר, שדגמיה גומלים לניתוח הסבלני בתובנות המקודדות במבנה עצמו.
אחרית דבר: הדים קבליים
הניתוח שקדם התמקד במאפיינים הספרותיים והמבניים שאפשר להראותם בעדות טקסטואלית, אבל דגמים מסוימים באריג היפה מהדהדים מקרוב מושגים שנוסחו מאוחר יותר במחשבה המיסטית היהודית. ההדים האלה, אף שהם בגדר השערה, מציעים אפשרויות מעניינות להבנת האופן שבו עקרונות מבניים עתיקים השפיעו אולי על ניסוחים מיסטיים מאוחרים.
דינמיקת הימין והשמאל והספירות
במחשבה הקבלית, הצד הימני מייצג את החסד (התפשטות), והצד השמאלי מייצג את הדין (צמצום). כאשר הטבלה נקראת מימין לשמאל, כדרך הכתב העברי וכפי שהיא מוצגת במהדורה זו, המבנה של זוג 5 משקף יישום מושלם ומתוחכם של הדינמיקה הזאת.
הטור הימני (ובו חוקי המעקה, הכלאיים וכו') תואם את צד החסד הקבלי. נושאו של הטור הזה הוא "הגבלת ההתפשטות". אין זה היפוך, אלא אמירה עקבית: חוקי הטור הזה מחילים הגבלה (דין) כדי לתעל ולרסן כראוי את הכוח הראשוני של הצד הזה, האנרגיה המתפשטת והשופעת של החסד.
לעומת זאת, הטור השמאלי (ובו חוקי הקציר, המלקות וכו') תואם את צד הדין הקבלי. נושאו של הטור הזה הוא "הגבלת הצמצום". זהו יישום של רחמים (חסד) כדי למתן את הכוח הראשוני של הצד הזה, האנרגיה המצמצמת של הדין. הקציר והעונש הם מעשי דין, אבל הם מוגבלים: אין לאסוף הכול, אין להכות בלי גבול.
המבנה מרמז אפוא על עיקרון המקביל ישירות למחשבה הקבלית: חסד אמיתי זקוק לגבולות, ודין אמיתי זקוק לרחמים. המבנה של האריג אינו רק מפה סטטית, אלא משחק גומלין דינמי של הכוחות האלוהיים היסודיים האלה, שבו חוקי כל צד משמשים לריסון התכונה העיקרית שלו עצמו.
סדר ההשתלשלות
הזרימה משורה ב של כל זוג אל שורה א של הזוג הבא יוצרת את מה שהמקובלים המאוחרים כינו "השתלשלות". ההשפעות המקיפות של כל זוג (אור מקיף) הופכות לערוגה שממנה צומחת המציאות הפנימית של הזוג הבא (אור פנימי):
ההשתלשלות המבנית הזאת מקדימה את המושג הלוריאני של אצילות אלוהית באמצעות צמצומים והתפשטויות זה אחר זה.
הפרדס והלבוש האלוהי
עיצובו של האריג היפה כמבנה חזותי, שנועד להיתפס כשלם אחד, מהדהד את המושג המיסטי של ה"פרדס". כשם שהמיסטיקן נכנס לפרדס ותופס את המציאות מנקודת מבט רב־ממדית גבוהה יותר, כך קורא האריג המשוחזר רואה דגמים שאינם נראים בטקסט הקווי.
ארבע צלעות האריג הטקסטואלי הזה קשורות ב"חוטים שזורים", רמז לחוק הגדילים (הציצית) המופיע בקטע האחרון של הטור הימני (5יב). החוטים האלה נוצרים מארבעת ה"זוגות" האמיתיים היחידים במסמך, שבהם שורות א ו־ב של קטע אחד חולקות נושא אחד ומאוחד:
ארבעת עמודי הפינה התמטיים האלה עושים את המסמך עצמו ללבוש אלוהי. הפירוש הזה מוצא את עוגנו האחרון בטור האמצעי, שבו אפשר להתחקות אחר נוכחותו של ה' "הלובש" את הבגד הזה. ב־2מב ה' "חסר בית", מתהלך במחנה הזמני. ב־3מ, באמצעות דין העבד הבורח, הוא "בבית" במובן מטפורי, בתוך הקהילה. ולבסוף, ב־4מב, הוא מקבל כבוד באמצעות דיני הנדרים.
השלכות על הבנת מקורות הקבלה
ההדים המבניים האלה תומכים בקריאתו של משה אידל למה שהוא מכנה "הגישה השחזורית", שאותה הוא מתאר כ"ניסיון להשתמש במבנים המושגיים המפותחים יותר של הקבלה כדי לבחון מוטיבים עתיקים שונים ולארגן אותם במבנים לכידים" (Idel 1988, 32).
אידל טוען ש"אם הקבלה שימרה חומר מסוים הקשור היסטורית למושגים יהודיים עתיקים, שעדיין אפשר לזהותם בספרות העתיקה, סביר גם שהספרות הקבלית המוקדמת שימרה חומר עתיק אחר, שאינו קיים עוד בגופי ספרות אחרים" (32).
משחק הגומלין המתוחכם של התפשטות וצמצום באריג היפה, סדר ההשתלשלות שלו והמבנה החזותי שלו מרמזים שמושגי מפתח קבליים נובעים אולי מנוהגי מחברים עתיקים של חיבור טבלאי. כפי שאידל מציין, "אני מניח שהקבלה שימרה כנראה כמה מבנים מושגיים עתיקים, המספקים ראייה אחידה יותר של מוטיבים וטקסטים שאינם קשורים זה לזה, ולעתים אינם מובנים" (33).
התמדתו של החיבור הדו־ממדי מן התורה ועד המשנה מעידה שהעקרונות האלה נמסרו מדור לדור, אף שהוסתרו יותר ויותר.
הדבר עולה בקנה אחד עם הערתו של אידל ש"בלי הבנה חדשה של המוטיבים והמושגים המיסטיים, המיתיים והתאורגיים, או של המבנים האינטלקטואליים הרחבים יותר שבספרויות היהודיות העתיקות ושל ימי הביניים המוקדמים, נגזר על הקבלה להישאר מהפכה של ימי הביניים, שהתפרצה באופן חידתי בלב מרכזים רבניים 'לא־מיתיים'" (33-34).
האריג היפה עומד אפוא כגשר בין אמנות המחברים העתיקה של אריגה טקסטואלית לבין המסורת המיסטית המאוחרת, שהפכה את עקרונותיו הסמויים למפורשים. במקום לראות בקבלה חידוש של ימי הביניים, אפשר להבין אותה, בעקבות אידל, כמי שהפכה למפורש את מה שהיה סמוי מבחינה מבנית בטקסטים עתיקים: "מבנים מושגיים עתיקים" המספקים "ראייה אחידה יותר" של רכיבים שונים.
הציטוטים מספרו של משה אידל מתורגמים כאן מן המהדורה האנגלית, ומספרי העמודים מתייחסים אליה.
ביבליוגרפיה