חלק ג: שלוש השורות

השאלה שחלק ב השאיר פתוחה

זו המפה שקבענו בחלק ב:

הטבעת החיצונית מזווגת את א עם ח, ומזוהה במקום ההתגלות. הטבעת האמצעית מזווגת את ב עם ז, ומזוהה בצירוף ״שבעת ימים... יום השמיני״. הטבעת הפנימית מזווגת את ד עם ו, ומזוהה במונחי קרבה משפחתית. שלשה ג משמשת פרוכת, ויחידה 13 עומדת במרכז. אבל שאלה אחת נשארה: מה קובע איזו יחידה יושבת באיזו שורה? מדוע יחידה 1 בשורה 1 ויחידה 3 בשורה 3? איזה עיקרון שולט בסידור האנכי?

התשובה נמצאת בששת ימי הבריאה.

ששת הימים כטבלה

ימי הבריאה בבראשית א יוצרים דפוס הנראה לעין כשמסדרים את ששת הימים בשתי עמודות של שלושה:

פרשנים בכל הדורות העירו שהימים 4–6 מקבילים לימים 1–3: המאורות של היום הרביעי ממלאים את האור של היום הראשון; הדגים והעופות של היום החמישי ממלאים את המים והרקיע של היום השני; חיות היבשה של היום השישי ממלאות את היבשה של היום השלישי. אבל מלוא משמעותן של ההקבלות האלה מתבהר כשמסדרים את הימים בטבלה. עולות שלוש שורות, וכל שורה מגלמת רובד של מציאות תלת־רובדית. (לעיון מלא יותר ראו את הפירוש על יחידה 1 בספר בראשית (באנגלית).)

שורה 1 היא הרובד העליון, המאיר — מה שמעל לטבע (טרנסצנדנטיות), מעבר להישג יד. שורה 3 היא הרובד התחתון, הארצי — הגשמי, מה שבתוך הטבע (אימננטיות). שורה 2 היא האמצע: היום השני מבדיל בין למעלה ללמטה, היום החמישי מביא יצורים (דגים, עופות) העוברים בין התחומים שהובדלו. האמצע גם מבדיל וגם מחבר. ההמחשה התלת־רובדית הזאת מקבילה ישירות להיררכיית הקדושה שראינו בתוך יחידה 1: העולה, שכולה לאל, למעלה; השלמים, שרובם למקריב, למטה; והמנחה, שהיא לכהן המתווך ביניהם. אותו דפוס פועל בקנה המידה של יחידה אחת ובקנה המידה של הספר כולו.

בספר בראשית סומנו שלוש השורות בהופעות האלוהיות. יהוה הופיע כנושא הפועל ביחידות של שורה 1, אלהים בשורה 3, ושניהם הופיעו יחד בשורה 2. הזיקה של יהוה למה שמעל לטבע, ושל אלהים למה שבתוך הטבע, היא שנתנה לשורות את אופיין הקוסמולוגי. בספר ויקרא הדפוס הזה אינו יכול לחול כמות שהוא — בספר ויקרא רק יהוה מדבר. אבל הזיקה של אלהים למה שבתוך הטבע הופכת לדבר רחב יותר: הארצי, המכוון אל בני האדם. במקום שספר בראשית הבחין בין השורות לפי הדמות האלוהית המופיעה, ספר ויקרא מבחין ביניהן לפי ההתכוונות — פונה אל האל, פונה אל האדם, או ביניהם.

שתי העמודות נבדלות זו מזו בדרך שתהיה חשובה. הימים 1–3 מייצרים בריאות יחידות, בעלות שם ונייחות: אור, רקיע, יבשה. כל אחת מהן מובדלת ונקראת בשם בידי אלהים. הימים 4–6 מייצרים סוגים של יצורים נעים, שאינם נקראים בשם: מאורות, דגים ועופות, חיות היבשה והאדם. העמודה הראשונה היא אחד; העמודה השנייה היא רבים.

ושורה אחת עומדת לעצמה. היום השני הוא היום היחיד שבריאתו אינה נקראת ״טוֹב״. הרקיע מבדיל — אבל הבדלה לבדה, בלי חיבור, אינה שלמה.

הדגם בטבעות

אפשר לקרוא כל טבעת של שש יחידות בספר ויקרא כחזרה על דגם הבריאה הזה. שתי השלשות של כל טבעת מקבילות לשתי העמודות — השלשה הראשונה לימים 1–3, השנייה לימים 4–6 — ונבדלות זו מזו בצמד האחד והרבים שחלק ב זיהה. שלוש היחידות שבתוך כל שלשה מקבילות לשלוש השורות — יחידה אחת פונה אל האל, אחת אל האדם, ואחת ביניהם.

אבל יש הבדל. שתי העמודות של דגם הבריאה רצות במקביל: יום 1 מקביל ליום 4, יום 2 ליום 5, יום 3 ליום 6, בקריאה ישרה לרוחב. שתי השלשות שבכל טבעת הפוכות — כיאסטיות. שורה 1 של השלשה הראשונה מקבילה לשורה 3 של השלשה השנייה, ולהפך. ההיררכיה שבשלשה הראשונה משתקפת, ואינה חוזרת כמות שהיא, בשלשה השנייה.

הטבעת החיצונית

בטבעת החיצונית (א↔ח) ההתכוונות ההיררכית של היחידות נראית בתוכנן.

יחידה 1 ו־יחידה 22 פונות אל האל. שתיהן עוסקות בהקדשות מרצון ליהוה; בשתיהן יחד ״לַיהוָה״ יותר משלושים פעם. הקרבנות עולים אל האל. שתי היחידות האלה מקבילות לשורה 1 של דגם הבריאה — הרובד שמעל לטבע.

יחידה 3 ו־יחידה 20 פונות אל האדם. יחידה 3 מצווה על מה שהכהנים מקבלים — ״חֶלְקָם נָתַתִּי אֹתָהּ מֵאִשָּׁי״ (ו:י). יחידה 20 מצווה על היובל, על שמיטת הארץ ועל גאולת אנשים — דאגה לעם בארצו. הן מקבילות לשורה 3 — הרובד הארצי.

יחידה 2 ו־יחידה 21 תופסות את האמצע. שתיהן עוסקות במגע שבין בני האדם לאל, דרך הנושא של חטא וכפרה. יחידה 2 מצווה על מה שחייב להביא היחיד שחטא בשגגה; יחידה 21 מציגה את מה שקורה לאומה השומרת או המפרה. הן מקבילות לשורה 2 — הממשק בין מה שמעל לטבע לבין הארצי.

יחידה 2 היא גם היחידה החריגה של הטבעת החיצונית — זו שחסר בה סימן מקום ההתגלות. היא תופסת את מקומו של היום השני, היום שאינו נקרא ״טוֹב״.

הטבעת האמצעית

בטבעת האמצעית (ב↔ז) אותה היררכיה מופיעה מזווית אחרת.

יחידה 4 ו־יחידה 19 פונות אל האל. בשתיהן סיפורים המסתיימים במוות ביוזמה אלוהית — נדב ואביהוא הנאכלים באש מלפני יהוה (יחידה 4), המקלל המוצא להורג על פי ציווי יהוה (יחידה 19). יחידה 4 מתארת אירוע חד־פעמי; יחידה 19 מצווה, לצד הסיפור שבה, על טקסים יומיים ושבועיים. צמד האחד והרבים נראה בהבחנה הזאת.

יחידה 6 ו־יחידה 17 פונות אל האדם. שתיהן עוסקות בלידה — לידת אדם ביחידה 6, לידת בהמה ביחידה 17. יחידה 6 פונה אל יחידים; יחידה 17 פונה אל הקהל.

יחידה 5 ו־יחידה 18 תופסות את האמצע. יחידה 5 עוסקת בדיני מאכלות — הגבול בין המותר לאסור בעולם החומרי. יחידה 18 מצווה על לוח המועדים — הזמנים שבהם הקהל נועד עם האל. שתיהן מתווכות בין האלוהי לאנושי.

היחידות הפונות אל האל כרוכות במוות; היחידות הפונות אל האדם כרוכות בלידה. שני הקטבים, מוות ולידה — שני גבולות החיים — תורמים לטבעת האמצעית נושא של מעברים, ההולם את מקומה בין החצר לבין קודש הקדשים.

יחידה 5 היא היחידה החריגה של הטבעת האמצעית — חסר בה הסימן ״שבעת ימים... יום השמיני״. שורה 2, מקומו של היום השני.

הטבעת הפנימית

בטבעת הפנימית (ד↔ו) ההיררכיה נמשכת.

יחידה 10 ו־יחידה 16 פונות אל האל. בשתיהן אזהרות מוות על קרבה שלא כדין אל המרחב המקודש. יחידה 10 מזהירה כהן אחד, אהרן; יחידה 16 מזהירה את כל הכהנים.

יחידה 12 ו־יחידה 14 פונות אל האדם. שתיהן עוסקות ביחסי מין — יחידה 12 מונה איסורים מנקודת מבטו של היחיד, יחידה 14 קובעת עונשים שהקהל אוכף. כמו בטבעת האמצעית, היחידות הפונות אל האדם עוסקות ביצירת חיים; היחידות הפונות אל האל עוסקות באיום המוות.

יחידה 11 ו־יחידה 15 תופסות את האמצע. יחידה 11 מסדירה את השחיטה ואוסרת לאכול דם — ״כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל־הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל־נַפְשֹׁתֵיכֶם״ (יז:יא). הדם מתווך בין החיים הארציים לבין העבודה האלוהית. יחידה 15 מורה לכהנים על אבלות, על נישואין ועל כשירות לעבודה — תנאי הגבול של חיי הכהן, בין האנושי לקדוש.

יחידה 11 היא היחידה החריגה של הטבעת הפנימית — אין בה מונחי קרבה משפחתית בשפע. שורה 2, מקומו של היום השני.

נושא המוות והלידה אינו מוגבל לטבעת אחת. היחידות הפונות אל האל בטבעת האמצעית ובטבעת הפנימית מכילות כולן מוות או אזהרות מוות: נדב ואביהוא (יחידה 4), המקלל (יחידה 19), האזהרה לאהרן על הכניסה (יחידה 10), האזהרה לכהנים על הקרבה (יחידה 16). היחידות הפונות אל האדם עוסקות כולן ביצירת חיים: לידת אדם (יחידה 6), לידת בהמה (יחידה 17), יחסי מין (יחידות 12 ו־14) — ואפשר לראות ביחסי המין של הטבעת הפנימית הקבלה ליחידות הלידה של הטבעת האמצעית. נושא המוות והלידה המשותף קושר את הטבעת האמצעית והטבעת הפנימית זו לזו בקשר הדוק יותר משאחת מהן קשורה לטבעת החיצונית — כשם שהקודש וקודש הקדשים הם שני חדרים בתוך אוהל אחד, ואילו החצר נמצאת מחוצה לו.

שלוש היחידות החריגות

שלוש היחידות החריגות — יחידה 2 (בטבעת החיצונית), יחידה 5 (באמצעית), יחידה 11 (בפנימית) — יושבות כולן בשורה 2 של הטבעת שלהן, המקום המקביל ליום השני של הבריאה. הרקיע של היום השני מבדיל בין למעלה ללמטה, ורק הוא אינו נקרא ״טוֹב״. היחידות החריגות בספר ויקרא עומדות גם הן לעצמן, מחוץ לסימני ההיכר של הטבעות שלהן, ותופסות את המקום המבדיל ומחבר בין הקוטב הפונה אל האל לבין הקוטב הפונה אל האדם.

כפי שציין חלק ב, שלושתן עוסקות בבעלי חיים. אבל כל אחת עוסקת בבעלי חיים בדרך אחרת, וההבדלים מאירים את אופייה של כל טבעת.

יחידה 2 מציגה את בעלי החיים כאמצעי הכפרה — יחס חיצוני ותפקודי. בעל החיים אינו הנושא; מה שבעל החיים פועל הוא הנושא. הדבר תואם את הטבעת החיצונית, שגם סימן ההיכר שלה (מקום ההתגלות) יושב מחוץ לגוף החוקים — חיצוני, ממסגר, תפקודי.

יחידה 5 עוסקת בבעלי חיים כמאכל וכמקור טומאה — מה שאנו עושים בבעלי החיים, המגע שלנו בהם. הנושא הוא הגבול בין המותר לאסור בעולם החומרי. הדבר תואם את הטבעת האמצעית, שסימן ההיכר שלה (שבעת ימים... יום השמיני) הוא צירוף חוזר השייך במקצת לרטוריקה של החוקים ובמקצת לתוכנם — הגבול שבין חוץ לפנים.

יחידה 11 מתמקדת בדם כנפש הבהמה — ״כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא״ (יז:יא). הנושא הוא מה שבעל החיים הוא במהותו. הדבר תואם את הטבעת הפנימית, שסימן ההיכר שלה (מונחי הקרבה המשפחתית) ארוג בעצם מרקם החקיקה — פנימי, מהותי, בלתי נפרד מן התוכן.

חיצוני, של מגע, פנימי. מבחוץ, בין לבין, מבפנים. כל יחידה חריגה מלמדת על הטבעת שלה בכך שהיא עוסקת באותו נושא — בעלי חיים — בעומק ההולם את מקומה.

התכנית הרב־ממדית

עכשיו אפשר לראות בכמה משתנים עבד המחבר בעת ובעונה אחת. כל יחידה בספר ויקרא נקבעת בידי שלושה עקרונות ארגון לפחות: (1) צמד האחד והרבים — אם היא שייכת לשלשה הראשונה או השנייה של הטבעת שלה; (2) ההתכוונות ההיררכית — אם היא פונה אל האל, אל האדם, או ביניהם; (3) סימן ההיכר של הטבעת — מקום, זמן או אדם. אין שתי יחידות שחולקות אותו צירוף בדיוק. יחידה 4, למשל, מצרפת את ״האחד״ מצמד האחד והרבים, את ״הזמן״ מסימן ההיכר של הטבעת, ואת ״הפונה אל האל״ מן ההתכוונות ההיררכית. לשום יחידה אחרת אין צירוף כזה של ממדי תכנון.

ואלה רק הממדים של המבנה הכולל. כל יחידה היא בעצמה טבלה של פריקופות ראשוניות. לכל פריקופה בתוך יחידה יש לפחות חמישה ממדים של הקשר הקובעים את תוכנה: השורה שלה בתוך היחידה, העמודה שלה בתוך היחידה, ושלושת הממדים של היחידה בתוך הספר. קורא שתופס זאת יכול להתחיל להבין מדוע כל פסוק נמצא במקומו — הוא יושב בצומת של כמה קווי תכנון, וכל אחד מהם תורם למשמעותו. ברור באותה מידה שאי אפשר לייחס את השלמתה של תכנית מורכבת כל כך לתהליך של עריכה או הצטברות.

הטבלה שלהלן מסכמת את מה שמצאנו בחלקים ב ו־ג:

הפרוכת: שלשה ג (יחידות 7–9). המוקד: יחידה 13 (ויקרא יט).

מה הלאה

יש לנו עכשיו את המפה (חלק ב) ואת ההיגיון השולט בסידורה (חלק ג). לכל יחידה יש מקום מוגדר, לכל שורה התכוונות, לכל טבעת סימן היכר. חלק ד ישאל מה פירושה של האדריכלות הזאת — כיצד המבנה הקונצנטרי מתייחס אל המשכן כחוויה, מה קורה כשקוראים את הספר כמסעו של הכהן הגדול מן החצר אל קודש הקדשים ובחזרה, ומה ביקש המחבר שהקורא יעבור בקריאת ספר ויקרא.