חלק ב: מפת ספר ויקרא

מאבני בניין לתכנית

יש בידינו עכשיו עשרים ושתיים יחידות — מזוהות על פי גבולותיהן, מאושרות על פי נושאיהן, ואחת מהן (יחידה 1) פתוחה לפנינו כדי להראות את הטבלה הדו־ממדית שבתוכה. עשרים ושתיים אבני בניין, ערוכות ברצף מויקרא א עד ויקרא כז.

אבל האם הן רק רצף? האם עשרים ושתיים היחידות האלה רק באות זו אחר זו, או שהן מתארגנות בדבר מה גדול יותר? אם נתרחק מן היחידות הבודדות ונשאל מה מחבר ביניהן — אילו מהן חולקות תכונות, אילו משקפות זו את זו, אילו נראות שייכות זו לזו — האם יעלה דפוס?

הוא עולה. והמעקב אחר האופן שבו הוא עולה, שלב אחר שלב, הוא נושאו של החלק הזה.

שלב ראשון: שתי שלשות המזהות את עצמן

הצעד הראשון הטבעי ביותר הוא לשאול אם יחידות סמוכות מתייחסות זו לזו. כמה קבוצות נראות לעין מיד.

שלוש היחידות הראשונות הן עיסוק שלם במערכת הקרבנות. יחידה 1 (ויקרא א–ג) מצווה על שלושת סוגי קרבנות היחיד הבאים מרצון — עולה, מנחה ושלמים. יחידה 2 (ויקרא ד–ה) מצווה על הקרבנות הנדרשים כשאדם חטא בשגגה — החטאת והאשם. יחידה 3 (ויקרא ו–ז) מצווה על מה שהכהן עושה בכל הקרבנות האלה — הנהלים המנהליים, חלקי הכהנים והוראות הטיפול. יחד: מה שהנדבן מביא מרצונו, מה שהחוטא בשגגה חייב להביא, ומה שהכהן עושה בכל אלה. יחידה 3 נחתמת בסיכום הנוקב בקרבנות של שתי היחידות הקודמות: ״זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם וְלַמִּלּוּאִים וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים״ (ז:לז). שלוש היחידות האלה שייכות זו לזו. נקרא להן שלשה א.

גם שלוש היחידות האחרונות מתלכדות. יחידה 20 (ויקרא כה) מצווה על השמיטה, על היובל ועל דיני הגאולה של שדות, בתים ואנשים — כולם צופים אל החיים בארץ כנען: ״כִּי תָבֹאוּ אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַיהוָה״ (כה:ב). יחידה 21 (ויקרא כו) מציגה את הברכות על השמירה ואת הקללות על ההפרה — תוצאות שיתרחשו בארץ המובטחת: ״אִם־בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ... וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ״ (כו:ג–ד). יחידה 22 (ויקרא כז) עוסקת בהערכתם ובפדיונם של אנשים, בהמות, בתים ושדות שהוקדשו — כולם סוגי רכוש המניחים התיישבות בארץ. שלוש היחידות כולן צופות אל מה שאחרי הכניסה לכנען. ושלושתן עוסקות בגאולה — בצורות שונות. יחידה 20 מצווה על גאולת שדות, בתים ואנשים שנמכרו מחמת דוחק. יחידה 21 מציעה גאולה מאסון לאומי דרך וידוי וחזרה אל הברית: ״אוֹ־אָז יִכָּנַע לְבָבָם הֶעָרֵל וְאָז יִרְצוּ אֶת־עֲוֺנָם״ (כו:מא). יחידה 22 מצווה על פדיון רכוש שהוקדש — אנשים, בהמות, בתים ושדות שנדרו ליהוה. נקרא להן שלשה ח.

הקבוצה הראשונה והקבוצה האחרונה של שלוש מזהות אפוא את עצמן על פי תוכנן. אבל האם הן מתייחסות זו לזו?

כן — ולא רק כשני קצוות. כשמעמידים את שתי השלשות זו לצד זו, עולה ביניהן יחס כיאסטי. יחידה 1 ויחידה 22 עוסקות שתיהן בהקדשות מרצון; בשתיהן יחד ״לַיהוָה״ יותר משלושים פעם; היחידה הראשונה והאחרונה של הספר משקפות זו את זו. יחידה 2 ויחידה 21 עוסקות שתיהן בתוצאות החטא — יחידה 2 מצווה על קרבנות לשגגת היחיד, יחידה 21 מציגה ברכות וקללות על שמירתה או הפרתה של האומה. יחידה 3 ויחידה 20 עוסקות שתיהן במה ששייך ליהוה ובמה שהוא חולק עם בני האדם. ביחידה 3 יהוה מכריז: ״חֶלְקָם נָתַתִּי אֹתָהּ מֵאִשָּׁי״ (ו:י) — הכהנים חולקים את מאכלו של יהוה עצמו. ביחידה 20 יהוה מכריז: ״כִּי־לִי הָאָרֶץ כִּי־גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי״ (כה:כג), ו״עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר־הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם״ (כה:נה). מה שיהוה חולק עם כהנים יחידים ביחידה 3, הוא חולק עם האומה כולה ביחידה 20.

בכל זוג, היחידה שבמחצית הראשונה פונה אל יחידים או מתארת אירועים חד־פעמיים, ואילו היחידה שבמחצית השנייה פונה אל הקהל או מתארת את החיים הלאומיים המתמשכים. יחידה 1 עוסקת בקרבן הנדבה של היחיד ליד המזבח; יחידה 22 עוסקת בכל סוגי ההקדשות שאפשר להמיר בכסף. יחידה 2 מדברת אל יחידים על אשמה אישית; יחידה 21 פונה אל האומה כולה על אשמה לאומית. יחידה 3 חולקת את מאכלו של יהוה עם כהנים יחידים; יחידה 20 מכריזה על בעלותו של יהוה על הארץ ועל העם של האומה כולה.

יש עוד דבר לשים אליו לב בשש היחידות האלה. חמש מהן מזכירות מקום מסוים שבו דיבר יהוה אל משה — אוהל מועד או הר סיני — בנוסחאות הפתיחה או החתימה שלהן. יחידה 1 נפתחת: ״וַיִּקְרָא אֶל־מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר יְהוָה אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר״ (א:א). יחידה 3 נחתמת ב: ״אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת־מֹשֶׁה בְּהַר סִינָי״ (ז:לח). יחידה 20 נפתחת: ״וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי״ (כה:א). יחידה 21 נחתמת ב: ״אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי״ (כו:מו). יחידה 22 נחתמת: ״אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת־מֹשֶׁה... בְּהַר סִינָי״ (כז:לד). ההזכרות האלה יושבות בפתיחות ובחתימות — מחוץ לגוף החוקים עצמם, וממסגרות אותם. היחידה היחידה שחסר בה הסימן הזה היא יחידה 2.

יש לנו אפוא שתי שלשות כיאסטיות, החולקות דפוס של אחד ורבים, ומזוהות בסימן משותף — מקום ההתגלות — בחמש מתוך שש יחידותיהן. שתי השלשות האלה יוצרות טבעת סביב שאר הספר. נקרא לה הטבעת החיצונית.

ומה עם שש עשרה היחידות שביניהן?

שלב שני: קשרים צולבים מעבר למרכז

א ו־ח יוצרות זוג כיאסטי בשולי הספר החיצוניים. האם הדפוס ממשיך פנימה? היחידות הבאות פנימה מכל קצה הן יחידה 4 ויחידה 19. ויש להן משהו שאין לשום יחידה אחרת.

שני סיפורים, שני מקרי מוות. יחידה 4 היא היחידה הראשונה אחרי שלשה א; יחידה 19 היא היחידה האחרונה לפני שלשה ח. הן יושבות בשוליים הפנימיים של שתי השלשות שכבר זיהינו, ומגדירות את הגושים האלה ביתר חדות. ויש להן משהו שאין לשום יחידה אחרת: הן שתי יחידות הסיפור היחידות בספר. יחידה 4 (ויקרא ח–י) מספרת את חנוכת הפולחן, ששיאה אש היוצאת מלפני יהוה ומות נדב ואביהוא. יחידה 19 (ויקרא כד) מספרת את סיפור המקלל, ששיאו הוצאתו להורג על פי ציווי יהוה. שני הסיפורים מסתיימים במוות ביוזמה אלוהית. שתי היחידות האלה קשורות זו בזו.

שתי לידות, פעמיים שמונה ימים. יחידה 6 (ויקרא יב) עוסקת בלידת אדם — שמונה פסוקים המצווים שהאישה תטמא ״שִׁבְעַת יָמִים״ אחרי לידת זכר, ״וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ״ (יב:ב–ג). יחידה 17 (ויקרא כב:כו–לג) עוסקת בלידת בהמה — שמונה פסוקים המצווים שהבהמה שנולדה ״וְהָיָה שִׁבְעַת יָמִים תַּחַת אִמּוֹ וּמִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יֵרָצֶה לְקָרְבַּן אִשֶּׁה לַיהוָה״ (כב:כז). שתי היחידות בנות שמונה פסוקים. בשתיהן ״שבעת ימים... יום השמיני״. האחת עוסקת בלידת אדם, השנייה בלידת בהמה. שתי היחידות האלה קשורות זו בזו.

יחידה 4 מקבילה ליחידה 19. יחידה 6 מקבילה ליחידה 17. ושני הקשרים אינם בלתי תלויים — הם שני צדדים של נושא אחד. יחידה 4 ויחידה 19 קשורות דרך המוות; יחידה 6 ויחידה 17 דרך הלידה. מוות ולידה — שני גבולות החיים — מגדירים את הזיווג הזה. בין 4 ל־6 יושבת יחידה 5; בין 17 ל־19 יושבת יחידה 18. הקשרים בכל קצה מגדירים שתי שלשות: 4, 5, 6 מצד אחד של המרכז, ו־17, 18, 19 מצדו השני — ו־5 ו־18 מזווגות על פי מקומן בין שכנותיהן הקשורות.

הצירוף ״שבעת ימים... יום השמיני״ ראוי למבט קרוב יותר. הוא מופיע לא רק ביחידות 6 ו־17 אלא לאורך הזיווג כולו. יחידה 4 מספרת על שבעת ימי המילואים ואחריהם על החנוכה ביום השמיני. יחידה 18 מצווה על המועדים, וחג הסוכות הולך באותו דפוס של ״שִׁבְעַת יָמִים... בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי״ (כג:לו). יחידה 19 אינה משתמשת בצירוף, אבל הלחם שבה נערך על השולחן בכל שבת — מוצג שבעה ימים ונאכל בשמיני (כד:ח–ט). חמש מתוך שש היחידות שב־ב ו־ז חולקות את סימן הזמן הזה. היחידה היחידה שחסר בה הוא יחידה 5 — היחידה האמצעית של שלשה ב. בטבעת החיצונית חלקו חמש מתוך שש יחידות סימן של מקום, והיחידה שחסר בה הייתה יחידה 2 — גם היא היחידה האמצעית של השלשה הראשונה. אותו דפוס של חריגה, באותו מקום.

וכמו בטבעת החיצונית, דפוס היחיד והקהל נשמר. יחידה 4 מתארת אירוע חד־פעמי; יחידה 19 מצווה על טקסים יומיים ושבועיים. יחידה 6 פונה אל יחידים — אישה שילדה; יחידה 17 פונה אל הקהל כולו — ״אֹתוֹ וְאֶת־בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד״ (כב:כח). השלשה שבמחצית הראשונה עוסקת ביחיד; השלשה שבמחצית השנייה — במתמשך ובציבורי.

יחד עם א (יחידות 1–3) ו־ח (יחידות 20–22), יש לנו שתים עשרה מתוך עשרים ושתיים היחידות. נשארו עשר: יחידות 7, 8, 9, 10, 11, 12, 13, 14, 15 ו־16. האם מופיעים ביניהן קשרים מאותו סוג?

״אחרי מות״. יחידה 10 נפתחת: ״וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי־יְהוָה וַיָּמֻתוּ״ (טז:א). שני בני אהרן מתו ביחידה 4 (י:א–ב). הטקסט של יחידה 10 מפנה במפורש אל יחידה 4 — וכך מציב את יחידה 10 בראש קבוצה משלה, ולא בסוף יחידות הטומאה שלפניה.

איסורים ועונשים. יחידה 12 (ויקרא יח) מונה את יחסי המין האסורים: ״אִישׁ אִישׁ אֶל־כָּל־שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה״ (יח:ו). יחידה 14 (ויקרא כ) קובעת את העונשים על הפרת אותם איסורים בדיוק: ״וְאִישׁ אֲשֶׁר יִנְאַף... מוֹת־יוּמַת הַנֹּאֵף וְהַנֹּאָפֶת״ (כ:י). אותן עבירות מופיעות באותו סדר. שתי היחידות האלה קשורות זו בזו.

שתי אזהרות לכהנים. יחידה 10 מזהירה את אהרן שלא ייכנס אל קודש הקדשים שלא כדין — ״וְאַל־יָבֹא בְכָל־עֵת אֶל־הַקֹּדֶשׁ... וְלֹא יָמוּת״ (טז:ב). יחידה 16 מזהירה את כל הכהנים שלא יתקרבו אל הקדשים בטומאה — ״כָּל־אִישׁ אֲשֶׁר־יִקְרַב מִכָּל־זַרְעֲכֶם אֶל־הַקֳּדָשִׁים... וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא״ (כב:ג). שתי היחידות מזהירות כהנים מפני קרבה אל הקודש. שתי היחידות האלה קשורות זו בזו.

הקשרים נועלים אפוא זוג נוסף של שלשות — הפעם משני הקצוות, בדיוק כמו ב־ב ו־ז. יחידה 10 קשורה ליחידה 16 (אזהרות לכהנים), ויחידה 12 קשורה ליחידה 14 (איסורים ועונשים). ושוב, שני הקשרים הם שני צדדים של נושא אחד: מוות (10↔16) ויצירת חיים (12↔14). אותו דפוס של מוות ולידה שהגדיר את ב↔ז חוזר ב־ד↔ו. בין 10 ל־12 יושבת יחידה 11; בין 14 ל־16 יושבת יחידה 15. שתי שלשות: 10, 11, 12 מצד אחד של המרכז, ו־14, 15, 16 מצדו השני.

כמו בטבעת החיצונית ובטבעת האמצעית, גם לזיווג הזה יש סימן משותף. חמש מתוך שש היחידות שב־ד ו־ו מכילות מונחי קרבה משפחתית בשפע — אב, אם, אחות, אח, אישה, בן, בת וקרובים אחרים. יחידה 12 לבדה מכילה יותר משלושים מונחים כאלה: אב, אם, אשת אב, אחות, בת בן ובת בת, בת אשת אב, דודה, אשת דוד, כלה, אשת אח. יחידה 10 מזכירה את אהרן, את ביתו ואת בניו. יחידה 14 מונה עונשים הנוגעים לאב, לאם, לכלה, לאחות, לאשת דוד, לאשת אח. יחידה 15 מפרטת לאילו קרובים מותר לכהן להיטמא — אם, אב, בן, בת, אח, אחות בתולה — ואת מי מותר לכהן הגדול לשאת. יחידה 16 מפרטת מי מבני ביתו של כהן רשאי לאכול מן הקדשים, ובהם בת כהן שנישאה לזר ושבה אלמנה. היחידה היחידה שאין בה מונחי קרבה בשפע היא יחידה 11 — היחידה האמצעית של השלשה הראשונה. אותו מקום שבו עמדו החריגות בטבעת החיצונית ובטבעת האמצעית.

ושוב, דפוס היחיד והקהל נשמר. יחידה 10 מופנית אל כהן אחד, אהרן; יחידה 16 מופנית אל כל הכהנים. יחידה 12 מונה את איסורי העריות מנקודת מבטו של היחיד; יחידה 14 קובעת עונשים שהקהל אוכף.

ושימו לב היכן הסימן הזה יושב. הסימן של הטבעת החיצונית (מקום) הופיע בפתיחות ובחתימות — מחוץ לגוף החוקים. הסימן של הטבעת האמצעית (זמן) היה צירוף חוזר בתוך החוקים. הסימן של הטבעת הפנימית (אדם) ארוג בעצם מרקם החקיקה — מונחי הקרבה אינם ניתנים להפרדה מן התוכן עצמו. מבחוץ, בין לבין, מבפנים: סוג הסימן משקף את מקומה של הטבעת.

נשארו ארבע יחידות שעוד לא הוסבר מקומן. יחידות 7, 8 ו־9 — דיני הטומאה — אינן מתקשרות לשום דבר מעבר למרכז. הן יוצרות קבוצה משלהן. ויחידה 13 (ויקרא יט) עומדת לבדה בין ד ל־ו, ואינה שייכת לשום שלשה. נשוב לשתיהן.

שלב שלישי: אישור צורני

יש לנו עכשיו שמונה עמודות, א עד ח: שבע שלשות, ובהן ג ליחידות הטומאה, ו־ה ליחידה 13 העומדת לבדה. כך הן נראות עם יחידותיהן:

היחידות שבמחצית השנייה (ו, ז, ח) מופיעות בסדרן הרצוף. הזיווגים הכיאסטיים שזיהינו — 1↔22, 2↔21, 3↔20 וכן הלאה — פירושם ששורה 1 של כל שלשה במחצית הראשונה מקבילה לשורה 3 של השלשה המקבילה לה במחצית השנייה, ולהפך. הטבלה מראה היכן היחידות יושבות; הכיאזמה מחברת ביניהן מעבר למרכז.

האם יש דבר מה מלבד התוכן והקשרים הצולבים המחזיק את השלשות האלה יחד? יש. חלק א ציין שמתוך עשרים ושתיים היחידות, אחת עשרה בנויות כולן משורות של שלשות, תשע כולן משורות של צמדים, ורק שתיים משלבות את שתי התבניות. כשמציבים את התכונה הצורנית הזאת על הטבלה, התבנית מתחלקת לפי הטבעות. הטבעת האמצעית (ב ו־ז) בנויה כולה מיחידות של צמדים. הטבעת הפנימית (ד ו־ו) בנויה כולה מיחידות של שלשות. הטבעת החיצונית מזווגת את א (שלשות) עם ח (מעורבת), ושלשה ג (מעורבת) עומדת מחוץ למבנה הטבעות. הקשרים הצולבים גילו את השלשות; דפוס התבנית מאשר אותן באופן בלתי תלוי.

שלוש הטבעות

עכשיו אפשר לעמוד מרחוק ולראות מה עלה. שלושה זוגות של שלשות יוצרים שלוש טבעות קונצנטריות סביב יחידה 13: הטבעת החיצונית (א↔ח), המזוהה במקום; הטבעת האמצעית (ב↔ז), המזוהה בזמן; והטבעת הפנימית (ד↔ו), המזוהה באדם. בכל טבעת יש חריגה באותו מקום — היחידה האמצעית של השלשה הראשונה שלה: יחידה 2, יחידה 5, יחידה 11. שלשה ג עומדת מחוץ לטבעות. הסידור הקונצנטרי אינו תוצר של הניתוח שלנו. שלושה דפוסים בלתי תלויים בטקסט עצמו מאשרים אותו.

אישור נוסף בא מן היחידה הראשונה של כל טבעת. יחידה 1 (היחידה הראשונה של הטבעת החיצונית) מצווה על קרבנות נדבה על המזבח — העומד בחצר, מחוץ לאוהל. יחידה 4 (היחידה הראשונה של הטבעת האמצעית) מספרת על חנוכת הפולחן — אהרן ומשה נכנסים אל הקודש בפעם הראשונה. יחידה 10 (היחידה הראשונה של הטבעת הפנימית) מפרטת את כניסתו השנתית של הכהן הגדול אל קודש הקדשים ביום הכיפורים. חצר, קודש, קודש הקדשים: היחידה הראשונה של כל טבעת מקבילה לחלק המתאים של המשכן.

ושלוש היחידות החריגות — אלה שחסר בהן סימן הטבעת — חולקות נושא: שלושתן עוסקות בבעלי חיים. יחידה 2 מציגה את בעלי החיים כאמצעי הכפרה על חטא בשגגה. יחידה 5 עוסקת בבעלי חיים כמאכל וכמקור טומאה. יחידה 11 מתמקדת בדם כנפש הבהמה — ״כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא״ (יז:יא).

הפרוכת: שלשה ג

ראינו שיחידות 7, 8 ו־9 אינן מתקשרות לשום דבר מעבר למרכז. מקומן בין ד (השלשה הפנימית ביותר במחצית הראשונה) לבין השלשות החיצוניות מסביר מדוע. במשכן הפרוכת מסתירה את קודש הקדשים מן העין. הכהן הגדול צריך להסיט אותה כדי להיכנס (ראו ויקרא טז:ב, טז:יב). יחידות הטומאה פועלות כפרוכת ספרותית: הן יושבות בגבול שבו המבנה החיצוני מפנה את מקומו למבנה הפנימי, ויש לזהות אותן ולהניח אותן בצד כדי שמבנה הטבעות הקונצנטריות ייראה לעין. תוכנן — נגעי צרעת, בגדים מנוגעים, הפרשות הגוף — עוסק במה שיש להסיר לפני הכניסה למרחב המקודש.

יחידה 13: המרכז

במרכז שלוש הטבעות יושבת יחידה 13 (ויקרא יט). כפי שציין חלק א, זו היחידה היחידה המופנית ״אֶל־כָּל־עֲדַת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל״. היא מכילה שש עשרה הכרזות בגוף ראשון ״אֲנִי יְהוָה״ — יותר מכל יחידה אחרת. היא מכילה הפניות ישירות ועקיפות לעשרת הדברים: ״אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת־שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ״ (יט:ג); ״לֹא תִּגְנֹבוּ וְלֹא־תְכַחֲשׁוּ וְלֹא־תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ״ (יט:יא); ״וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ״ (יט:יח).

אם הטבעת הפנימית מקבילה לקודש הקדשים, הרי יחידה 13 — שהטבעת הזאת מקיפה אותה — מקבילה לארון הברית, שבו היו לוחות הברית, ושמעליו נגלה יהוה אל משה מבין הכרובים (שמות כה:כב). שש עשרה ההכרזות ״אֲנִי יְהוָה״ מקבילות להתגלויות האלה. ההפניות לעשרת הדברים מקבילות ללוחות שבתוך הארון.

המפה השלמה

שלוש שורות. שמונה עמודות. עשרים ושתיים יחידות. לכל יחידה יש מקום מוגדר — העמודה שלה (השלשה), השורה שלה, הטבעת שלה, היחידה המקבילה לה מעבר לכיאזמה. המפה שלמה.

והיא כמעט זהה למפת ספר בראשית. גם בספר בראשית יש שש שלשות של יחידות הערוכות בשלוש טבעות קונצנטריות: מסגרת חיצונית, טבעת אמצעית של חומר הברית, וטבעת פנימית של חומר המשפחה. אותה תכנית אדריכלית שולטת בשני הספרים — ויש בכך רמז שתבונה מחברת אחת פועלת בתורה כולה.

מה הלאה

זוהי אפוא המפה: שלוש טבעות קונצנטריות, המזוהות במקום, בזמן ובאדם, עם יחידה 13 במרכז ויחידות הטומאה המשמשות פרוכת. אבל מדוע המפה ערוכה כך? איזה עיקרון שולט ביחס בין היחידות המקבילות — מדוע יחידה 1 מקבילה ליחידה 22, יחידה 4 ליחידה 19, יחידה 10 ליחידה 16? ומה קובע איזו יחידה יושבת באיזו שורה?

חלק ג יראה שכל טבעת חוזרת על הדגם של ששת ימי הבריאה, ושקריאת ספר ויקרא פירושה ללכת באותו מסע שהכהן הגדול הולך בו ביום הכיפורים — מן החצר פנימה אל קודש הקדשים, ובחזרה החוצה, אדם אחר.