ספר בראשית, יחידה 9: אברהם ואבימלך (בראשית כ:א–כב:יט)

מי שופט את מי

היחידה נפתחת באברהם השופט מקום זר. כשאבימלך שואל מדוע שיקר בעניין שרה, אברהם מסביר: ״כִּי אָמַרְתִּי רַק אֵין־יִרְאַת אֱלֹהִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה וַהֲרָגוּנִי עַל־דְּבַר אִשְׁתִּי״ (כ:יא). אברהם הניח שהוא יודע היכן יראים את אלהים והיכן אין יראים אותו. הוא שפט את גרר ומצא אותה חסרה.

היחידה נחתמת באברהם הנשפט. אחרי שהוא מניף את המאכלת על יצחק, המלאך קורא: ״אַל־תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל־הַנַּעַר וְאַל־תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי־יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה״ (כב:יב). אותו צירוף — יראת אלהים, ירא אלהים — חל עכשיו על אברהם עצמו. הוא התחיל בכך שהעריך אחרים; הוא מסיים בכך שהוא עצמו מוערך.

המעטפת הזאת ממסגרת את כל מה שביניהן. אברהם הניח שבגרר חסר מה שיש בו. היחידה תבחן אם יש בו באמת מה שהניח שיש בו. בין השיפוט הפותח לפסק הדין החותם, הברית ניצבת מול המוות בכל צעד: שרה בסכנה, יצחק נולד, ישמעאל מגורש אל המדבר, יצחק נעקד על המזבח. מי ששפט אחרים צריך עכשיו להראות שיש בו מה שטען שיש בו.

אדריכלות הניסיון

יחידה 9 בנויה כאריג של 2×2: עמודה א מכילה את המפגשים עם אבימלך, ועמודה ב את הבנים — לידתם, קרבתם אל המוות, גורלם:

העמודות מבחינות בין מה שאברהם יכול לשלוט בו לבין מה שאינו יכול לשלוט בו. בעמודה א אברהם מתמרן ביחסיו עם מלך זר — תרמית ״אחותי היא״, ואחר כך המשא ומתן על ההסכם. אלה הכלים שבידי האבות: נשים לכריתת בריתות, צאן ובקר ושבועות להסכמים. אברהם מפעיל את מה שיש לו כדי לבסס את מעמדו. בעמודה ב אברהם ניצב מול מה שאין עליו משא ומתן — ציוויו הישיר של אלהים בעניין בניו. שום ברית, שום הסכם, שום שבועה לא יעזרו לו כאן.

אבל שתי העמודות אינן נפרדות. מה שקורה עם אבימלך מכין את מה שקורה עם הבנים. תרמית ״אחותי היא״ מסכנת את ההבטחה; לידת יצחק מגשימה אותה. ההסכם מבטיח את מקומו של אברהם בארץ; העקדה מבטיחה את מקומו בברית. היחידה מעמידה זה מול זה את מה שאברהם יכול לנהל (בריתות) ואת מה שעליו לשחרר (בנים). וכמה צירופים מחברים את העמודות ישירות, ומגלים שאותו אברהם פועל בשתיהן — אבל בהיגיון הפוך.

וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר

אותו צירוף מופיע פעמיים בעמודה ב: ״וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר״. בפעם הראשונה כשהוא שולח את הגר (כא:יד), ובפעם השנייה כשהוא לוקח את יצחק אל המוריה (כב:ג). בשתי הפעמים אברהם מציית לציווי שאינו רוצה לציית לו. בשתי הפעמים הוא משכים — בלי לדחות, בלי לנהל משא ומתן, בלי לחפש תירוצים.

הצירוף מסמן את שני הרגעים הקשים ביותר ביחידה. שרה תובעת מאברהם לגרש את הגר ואת ישמעאל; אלהים מאשר את התביעה; אברהם משכים ושולח אותם אל המדבר עם לחם ומים. אלהים מצווה על אברהם להקריב את יצחק; אברהם משכים, חובש את חמורו ויוצא לדרך. אוצר המילים מחבר את הסצנות: בשתיהן בן ניצב מול המוות. בשתיהן אברהם פועל עם שחר. ההקבלה שואלת אם האב ששלח בן אחד אל המדבר יכול להביא גם בן אחר אל המזבח.

השכמה שלישית מופיעה בעמודה א: ״וַיַּשְׁכֵּם אֲבִימֶלֶךְ בַּבֹּקֶר״ (כ:ח) — כדי לעמת את אברהם עם התרמית. הצירוף מופיע בכל שלושת החלקים הסיפוריים של היחידה. אבל אבימלך משכים כדי להאשים; אברהם משכים כדי לציית. אותה פעולה, תכליות שונות. השכמתו של אבימלך חושפת את חוסר האמון של אברהם. השכמותיו של אברהם מראות שהאמון חזר.

המלאך קרא מן השמים

צירוף אחר מחבר את שתי הסצנות של עמודה ב: מלאך קורא מן השמים (כא:יז, כב:יא, כב:טו). בסיפור הגר: ״וַיִּקְרָא מַלְאַךְ אֱלֹהִים אֶל־הָגָר מִן־הַשָּׁמַיִם״ (כא:יז). בעקדה: ״וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ יְהוָה מִן־הַשָּׁמַיִם״ (כב:יא), ושוב ״שֵׁנִית מִן־הַשָּׁמָיִם״ (כב:טו).

שני הבנים ניצבים מול המוות. שניהם ניצלים בקול מן השמים. ישמעאל מוטל תחת אחד השיחים, ואמו יושבת מנגד, כמטחווי קשת, משום שאינה יכולה לראות במותו. המלאך קורא; אלהים פוקח את עיני הגר; היא רואה באר; הנער חי. יצחק מוטל עקוד על המזבח, ואביו שולח את ידו אל המאכלת. המלאך קורא; אברהם נושא את עיניו; הוא רואה איל; הנער חי. מים מצילים בן אחד; איל מציל את האחר. אבל בשני המקרים המנגנון זהה: קול אלוהי מלמעלה, עיניים נפקחות, מה שנחוץ נראה לעין.

ההקבלה מסבכת כל קריאה המפרידה בין הבנים האלה הפרדה חדה מדי. ישמעאל אינו יצחק; הטקסט ברור בעניין זה. אבל שניהם זרעו של אברהם, שניהם ניצבים מול המוות, ושניהם ניצלים בהתערבות מלאך מן השמים. האב שגירש בן אחד וכמעט הקריב את האחר אינו מאבד אף אחד מהם. יראת אלהים, מתברר, אין פירושה שהבנים ימותו. פירושה שהאב יפעל כפי שנצטווה ויפקיד את התוצאה בידי מי שציווה.

ידעתי / לא ידעתי

הקבלה אופקית חוצה את השורה השנייה של היחידה. כשאברהם מוכיח את אבימלך על הבאר שנגזלה, אבימלך עונה: ״לֹא יָדַעְתִּי מִי עָשָׂה אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה״ (כא:כו). כשהמלאך עוצר את ידו של אברהם, הוא אומר: ״עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי־יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה״ (כב:יב). השורש ידע מחבר את שתי הסצנות, במשמעויות הפוכות.

אבימלך אינו יודע. עבדיו גזלו את בארו של אברהם; הוא לא ידע על כך. זהו גבול הידיעה האנושית — אפילו מלך אינו יכול לדעת כל מה שעבדיו עושים. אבל המלאך יודע עכשיו. מה שעמד בספק הוכח. יראת האלהים של אברהם, שהוא טען שיש בו כששפט את גרר, הוכחה עכשיו במעשה. ה״עתה״ מסמן מעבר: קודם הייתה זו טענה; עכשיו זו ידיעה.

ההקבלה מרמזת שסצנות אבימלך והעקדה אינן נושאים נפרדים שצורפו זה לזה באקראי. הן יוצרות טיעון אחד על ידיעה ועל ניסיון. אבימלך לא ידע מה עשו עבדיו; הוא למד זאת מתלונת אברהם. האל לא ידע (במונחי הסיפור) אם אברהם יחשוך את בנו; האל למד זאת מן הניסיון. הבורות האנושית והניסיון האלוהי משקפים זה את זה לאורך מבנה היחידה.

שבועה וברית

שתי שבועות ממסגרות את ההכרעה ביחידה. ב־2א1 אבימלך מבקש מאברהם: ״הִשָּׁבְעָה לִּי בֵאלֹהִים הֵנָּה״ (כא:כג). אברהם נשבע, השניים כורתים ברית, והמקום נקרא באר שבע (כא:לא). ב־2ב3 יהוה נשבע לאברהם: ״בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם־יְהוָה״ (כב:טז). שבועת אדם לאדם; שבועת האל לאדם. שתיהן באותו שורש — שבע.

התנועה היא מאברהם הנשבע לאבימלך אל יהוה הנשבע לאברהם. בעמודה א אברהם מתחייב בשבועה למלך זר — מבטיח שלא ישקר לאבימלך ולצאצאיו. בעמודה ב יהוה מחייב את עצמו בשבועה לאברהם — מבטיח ברכה, ריבוי וניצחון על האויבים. שבועתו של אברהם מבטיחה את יחסיו עם העמים; שבועתו של יהוה מבטיחה את יחסיו עם האל. שתיהן נחוצות כדי שהברית תפעל: שלום עם השכנים, חסד מלמעלה.

רצף השבועות גם משלים את השלשה. יחידה 5 הבטיחה זרע וארץ. יחידה 7 כוננה שתי בריתות — אחת שנחתמה בחזון, ואחת במילה. יחידה 9 בוחנת אם אברהם ישיב את הבן המובטח, וכשהוא אינו חושך אותו, יהוה חותם הכל בשבועה. הבטחה, ברית, שבועה: השלשה עוברת מדיבור לטקס ולהתחייבות שאין ממנה חזרה.

באר מים

דגם כיאסטי מחבר את עמודה א עם עמודה ב דרך בארות. כשאלהים פוקח את עיני הגר במדבר, ״וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם״ (כא:יט). כשאברהם מוכיח את אבימלך, זה ״עַל־אֹדוֹת בְּאֵר הַמַּיִם אֲשֶׁר גָּזְלוּ עַבְדֵי אֲבִימֶלֶךְ״ (כא:כה). אותו צירוף בשתי הסצנות.

בסיפור הגר הבאר היא הצלה — ישמעאל גווע בצמא, והבאר מצילה אותו. בסיפור אבימלך הבאר היא מריבה — זכויות הקניין של אברהם מופרות, והבאר נעשית עילה להסכם. מים שמצילים; מים שנאבקים עליהם. החיבור הכיאסטי מרמז שאלה שני פנים של אותו משאב. באר פירושה חיים במדבר (הגר מגלה זאת), ולכן בדיוק כדאי להיאבק עליה (אברהם מגלה זאת).

המקום שבו אברהם ואבימלך נשבעים הוא באר שבע — באר השבועה, או באר השבע (על שם שבע הכבשות). המריבה על הבאר נעשית ברית על הבאר. ואחרי העקדה אברהם שב לבאר שבע (כב:יט). הבאר שבה עשה שלום עם אבימלך היא הבית שאליו הוא חוזר אחרי הניסיון. מים נותני חיים, מים שנאבקים עליהם, מים של ברית: המבנה הכיאסטי מתווה מה פירושה של באר לאורך היחידה.

אברהם לקח ונתן

ההכרעה בכל אחת מהעמודות כרוכה בכך שאברהם לוקח בעלי חיים ומעניק אותם. ב־2א2: ״וַיִּקַּח אַבְרָהָם צֹאן וּבָקָר וַיִּתֵּן לַאֲבִימֶלֶךְ וַיִּכְרְתוּ שְׁנֵיהֶם בְּרִית״ (כא:כז). ב־2ב2: ״וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת־הָאַיִל וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ״ (כב:יג). לקיחת בעלי חיים ונתינתם כדי לחתום קשר — עם מלך בעמודה אחת, עם יהוה בעמודה האחרת.

המבנה המקביל מרמז שמה שאברהם עושה עם אבימלך משקף את מה שהוא עושה במוריה. ההסכם דורש מתנות; הניסיון מספק תחליף. בשני המקרים בעלי חיים שניתנו או הוקרבו מכריעים את מה שעמד על הפרק. אצל אבימלך צאן ובקר מבטיחים את הבאר ואת הקשר. במוריה איל מבטיח את חיי יצחק ואת ברכת הברית. הברית האנושית והברית האלוהית נשלמות באותה מחווה: אברהם לוקח, אברהם נותן.

נשלחים ושבים

הגאוגרפיה של היחידה מתווה יציאה ושיבה. ״וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִתְעוּ אֹתִי אֱלֹהִים מִבֵּית אָבִי״ (כ:יג), אומר אברהם לאבימלך — והוא נוקט בתרמית ״אחותי היא״ מאז שאלהים קרא לו לצאת בראשונה. הגר ״וַתֵּלֶךְ וַתֵּתַע בְּמִדְבַּר״ (כא:יד) אחרי שאברהם שולח אותה. אבל אחרי העקדה: ״וַיָּשָׁב אַבְרָהָם אֶל־נְעָרָיו וַיָּקֻמוּ וַיֵּלְכוּ יַחְדָּו אֶל־בְּאֵר שָׁבַע וַיֵּשֶׁב אַבְרָהָם בִּבְאֵר שָׁבַע״ (כב:יט).

אוצר המילים עובר מנדודים ומתעייה אל שיבה וישיבה. מסעו של אברהם התחיל ביציאה מבית אביו — חסר שורשים, תלוי בתרמית להגנתו. הוא מסתיים בשיבה לבאר שבע — מיושב, בברית עם המלך המקומי, מאושר בשבועה אלוהית. תעייתה של הגר מובילה לבאר ולהישרדות. הניסיון של אברהם מוביל לבית ולברכה. היחידה עוברת מעקירות להתיישבות, מנדודים לישיבה.

שורה 3 והארץ

יחידה 9 נמצאת בשורה 3, שחלק ג מתאר אותה כמשלב ה״ארץ״ — מן היום השלישי (היבשה נראית) עד היום השישי (חיים המתרבים בחופשיות על פני הארץ). כל ארבע היחידות האמצעיות של שורה 3 מעמידות את אלהים כנושא האלוהי הפועל, ועוסקות במוות או בפחד מוות. יחידה 9 מתאימה לדגם הזה בדיוק: ״וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת־אַבְרָהָם״ (כב:א), והמוות מאיים בכל מקום — שרה נלקחת בידי מלך, ישמעאל גווע בצמא, יצחק עקוד לקרבן.

אבל יהוה אינו נעדר. מלאך יהוה קורא מן השמים כשהמוות מתקרב (כב:יא, כב:טו). דגם שורה 3 נשמר — אלהים פועל במישור הארצי — אבל יהוה מתערב מלמעלה. זהו סימן ההיכר של שורה 3: אלהים פועל דרך הנסיבות והניסיון; יהוה קורא ממקומו שמעל לטבע (טרנסצנדנטיות) כשהמאכלת מורמת. השורות אינן מבטלות את השם האלוהי האחר; הן מחלקות את התפקידים.

גם נושא הפגיעה בגבולות, של שורה 3, מופיע כאן. שרה נלקחת בידי אבימלך — סכנה מינית המאיימת על המשך הברית. יחידות הפינה של אריג האבות (יחידות 5, 9, 12, 16) כולן מכילות חומר של ״אחותי היא״ או משברים של גבולות מיניים. יחידה 9 היא יחידת פינה, וסצנת ״אחותי היא״ פותחת אותה. הדגם מבני: מקומות הפינה מסמנים את המקום שבו זהות הברית עומדת בניסיון.

השלמת מסלול הברית

מדוע אברהם מנסה להמית את שני בניו? התשובה נמצאת ביחידה 7, שבה יהוה ואלהים כוננו בריתות שונות בהיקפים שונים. ברית יהוה (בראשית טו) פועלת בלב — דרך אמונה, חזון, דיבור. אברם ישן בעוד יהוה עובר בין הבתרים. הברית הזאת חלה על כל זרע אברהם בלי הגבלה; ישמעאל נכלל בה. ברית אלהים (בראשית יז) פועלת בבשר — דרך תמימות וחיתוך הגוף. אברהם מל את עצמו ואת כל זכר בביתו. הברית הזאת מוגבלת ליצחק לבדו: ״וְאֶת־בְּרִיתִי אָקִים אֶת־יִצְחָק״ (יז:כא). שתי בריתות, שני אופנים: דיבור לכל הזרע, בשר לשושלת הנבחרת.

יחידה 9 בוחנת את שתי הבריתות, כל אחת באופן שלה. ישמעאל, השייך לברית הדיבור, נבחן בדיבור. אברהם שולח אותו אל המדבר עם לחם ומים, וגורלו מופקד בידי ההבטחה שניתנה עליו ביחידה 7: ״וּנְתַתִּיו לְגוֹי גָּדוֹל״ (יז:כ). המלאך מאשר את הייעוד הזה במדבר (כא:יח), באותן מילים. אבל הפסוק שלפני ההצלה ראוי לתשומת לב: ״כִּי־שָׁמַע אֱלֹהִים אֶל־קוֹל הַנַּעַר בַּאֲשֶׁר הוּא־שָׁם״ (כא:יז). בשמו של ישמעאל טמון ״ישמע אל״. כשהגר ברחה ביחידה 7, אמר לה המלאך ״כִּי־שָׁמַע יְהוָה אֶל־עָנְיֵךְ״ (טז:יא) — והיא קראה לו על שם שמיעתו של יהוה. עכשיו אלהים מגשים את השם: אלהים שומע. ו״באשר הוא שם״ — לא במקום שבו היה צריך להיות, לא בבית אברהם, לא בשושלת הברית. אלהים שומע את ישמעאל במקומו הממשי: במדבר, בחוץ, מגורש. הוא אינו צריך להיות יצחק כדי שישמעו אותו. שומעים אותו כמות שהוא, באשר הוא שם. אלהים משחרר אותו מתחום ברית אלהים, אך מאשר שהוא עדיין נשמע — נשמע לאלהים, במקומו שלו, בייעודו שלו.

יצחק, השייך לברית הבשר, נבחן בבשר. ״וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת־אַבְרָהָם״ (כב:א) — לקחת את הבן, לעקוד אותו, להניף את המאכלת. ברית אלהים דרשה מאברהם לחתוך את גופו שלו במילה; עכשיו היא דורשת ממנו להעלות את גוף בנו לעולה. אברהם מוכיח את נאמנותו במעשה: עוקד את יצחק, משים אותו על המזבח, שולח את ידו ולוקח את המאכלת. הניסיון הוא בבשר, כפי שברית אלהים דורשת.

אבל הנה מה שהמבנה מגלה: אלהים מצווה על הקרבן, אבל רק יהוה דורש קרבנות. אלהים אינו מקבל עולות; יהוה מקבל. אם כן, אלהים מצווה על מה שאלהים אינו רוצה. זה הוא הניסיון — ואפשר לעצור אותו רק מבחוץ, בידי מי שמקבל קרבנות באמת. מלאך יהוה קורא מן השמים (כב:יא), ואברהם קורא למקום ״יְהוָה יִרְאֶה״ (כב:יד). לא ״אלהים יראה״. אברהם יודע מי מספק את הקרבן. האיל שבא במקום יצחק מוקרב לעולה — ליהוה, בתחומו של יהוה. אלהים ניסה בבשר; יהוה סיפק את הקרבן.

השמות האלוהיים בהצלות מובנים עכשיו. ישמעאל, שנבחן תחת ברית הדיבור של יהוה, ניצל בידי מלאך אלהים (כא:יז) — משוחרר מתחום ברית אלהים אל הייעוד שיהוה הבטיח. יצחק, שנבחן תחת ברית הבשר של אלהים, ניצל בידי מלאך יהוה (כב:יא) — משום שהקרבן שייך ליהוה, ורק יהוה יכול לספק את מה שיהוה דורש. ההצלות באות מחוץ למשלב של כל ניסיון. אף ברית אינה פועלת לבדה; שני הפנים האלוהיים פועלים יחד, וכל אחד מהם מגביל את האחר ומשלים אותו.

אברהם מוכיח נאמנות לשתי הבריתות בכך שהוא משחרר את שני הבנים — אחד אל המדבר תחת הבטחת יהוה, ואחד אל המזבח תחת ניסיון אלהים. וכששני הניסיונות נשלמו, יהוה חותם הכל בשבועה: ״בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם־יְהוָה... יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת־בִּנְךָ אֶת־יְחִידֶךָ״ (כב:טז). השלשה שהתחילה בהבטחה (יחידה 5) ועברה דרך כינון בדיבור ובבשר (יחידה 7) מסתיימת בניסיון בשני האופנים (יחידה 9). אברהם הראה יראת אלהים בבשר ואמון בדבר יהוה. מסלול הברית נשלם.

העמודות לאורך השלשה

מסלול הברית (יחידות 5, 7, 9) שומר על מבנה עמודות עקבי: עמודה א מכילה חומר שבמרכזו גברים — הבטחה אלוהית, טקס ברית, הסכם מדיני. עמודה ב מכילה חומר שבמרכזו נשים — הנשים, מה שהן יולדות, מה שצריך לשחרר. מעקב אחר המבנה הזה לאורך שלוש היחידות מגלה התקדמות.

יחידה 5: עמודה א מציגה את תולדות הזכרים (משם עד תרח, ואף אשה אינה נזכרת בשמה) ואת הבטחת יהוה בת שבעת החלקים לאברם לבדו. עמודה ב מציגה את הנשים כמכשול — ״וַתְּהִי שָׂרַי עֲקָרָה אֵין לָהּ וָלָד״ (יא:ל) — ואת הנשים בסכנה (משבר ״אחותי היא״ במצרים). עמודת הנשים מציגה את מה שמאיים על ההבטחה: עקרות, ומלכים זרים הלוקחים את אם השושלת.

יחידה 7: עמודה א מכילה את טקסי הברית — הבתרים, תנור העשן ולפיד האש, המילה — וכולם מתמקדים בגופו של אברהם וביחסיו עם יהוה. עמודה ב מכילה את שושלת האמהות: סיפור הגר (בריחה, מלאך, שיבה) והבטחת שרה (שינוי השם, הצחוק, בשורת יצחק). עמודת הנשים מציגה את הנשים כצינור — דרכן תתגשם ההבטחה. הגר יולדת את ישמעאל; לשרה מובטח יצחק.

יחידה 9: עמודה א מכילה את התמרונים המדיניים של אברהם — שרה נמסרת לאבימלך, ואחר כך ההסכם שנכרת בשבועות ובצאן ובקר. עמודה ב מכילה את הבנים — מה שהנשים של יחידה 7 הולידו. יצחק נולד לשרה; ישמעאל (בן הגר) מגורש; יצחק נעקד. עמודת הנשים נעשתה עמודת הבנים. האמהות נסוגות; מה שילדו עומד במרכז.

ההתקדמות: ממכשול לצינור ולניסיון. נשים איימו על ההבטחה ביחידה 5. נשים גילמו את ההבטחה ביחידה 7. מה שנשים הולידו עומד בניסיון ביחידה 9. ולאורך כל הדרך עמודה א מראה את אברהם מנהל יחסים אופקיים — עם יהוה, עם מלכים זרים — ועמודה ב מראה את מה שאי אפשר לנהל, ושצריך להפקיד בידי היחס האנכי.

הבריתות המדיניות והבנים

ארבע יחידות הפינה של אריג האבות — יחידות 5, 9, 12 ו־16 — כרוכות כולן באותה מחווה: שימוש בנשים לכריתת בריתות עם כוחות זרים. שרה נמסרת לפרעה (יחידה 5) ולאבימלך (יחידה 9). רבקה מוצגת כאחות לפני אבימלך (יחידה 12). שכם מבקש לשאת את דינה כדי לכרות ברית עם משפחת יעקב (יחידה 16). אלה אינן סכנות אקראיות — אלה נישואים מדיניים, נשים המשמשות כלים ליצירת קשרים אופקיים בין משפחות ועמים.

מבנה יחידה 9 מגלה את ההיגיון הזה בבהירות מיוחדת. עמודה א מכילה את הבריתות שאברהם כורת: תרמית ״אחותי היא״ מבטיחה את שלומו אצל אבימלך (1א), ואחר כך ההסכם בשבועות ובמתנות מבטיח את זכויות הקניין שלו ואת ישיבתו בשלום (2א). אברהם עושה מה שאבות עושים — הוא משתמש בכלים שבידו (נשים, צאן ובקר, שבועות) כדי לבסס את מעמדו בין העמים. זהו ביטחון אופקי.

עמודה ב מכילה את הבנים. וכאן ההיגיון נשבר. אי אפשר להשתמש בישמעאל וביצחק לכריתת בריתות. הם אינם כלים של ביטחון אופקי — הם שייכים ליחס האנכי עם אלהים. כששרה תובעת ״גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת־בְּנָהּ״ ואלהים מאשר זאת, אברהם אינו יכול לנהל משא ומתן. כשאלהים אומר ״קַח־נָא אֶת־בִּנְךָ אֶת־יְחִידְךָ אֲשֶׁר־אָהַבְתָּ״, אברהם אינו יכול להתמקח. הבנים אינם משאבים שאפשר להפעיל.

זה מסביר מדוע כל סיפור של אבימלך קודם לניסיון להמית בן. המבנה מעמיד זה מול זה את מה שאברהם יכול לשלוט בו (בריתות באמצעות נשים והסכמים) ואת מה שאינו יכול לשלוט בו (גורל בניו). סצנות אבימלך מראות את אברהם מבסס את מעמדו באמצעים אנושיים. סצנות הבנים מפשיטות ממנו את האמצעים האלה. אי אפשר להגיע לביטחון הברית באמצעות בריתות מדיניות. אי אפשר להשתמש בבנים כפי שמשתמשים בנשים. אפשר רק לציית.

מעטפת ״יראת אלהים״ מקבלת עכשיו משמעות חדה יותר. אברהם שפט את גרר — ״רַק אֵין־יִרְאַת אֱלֹהִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה״ — ונהג בשרה בהתאם, ככלי לכריתת ברית, משום שהניח שאנשי המקום יהרגוהו אחרת. אבל יראת אלהים, כפי שהיא מתגלה בעקדה, פירושה לשחרר את מה שאין לסחור בו. פירושה להשכים ולשלוח את ישמעאל אל המדבר בלי לנהל משא ומתן על תוצאה טובה יותר. פירושה לעקוד את יצחק בלי לקבל ערובות. הבנים אינם לשימוש אופקי. הם לאמון אנכי.

יחידה 9 ויחידה 12: שתי יחידות של אבימלך

יחידות 9 ו־12 מכילות שתיהן חומר של אבימלך: תרמית ״אחותי היא״, עימות, מריבות על בארות, הסכמים בבאר שבע. אבל ההופעות האלוהיות מגלות את תפקידיהן השונים. יחידה 9 נמצאת בשורה 3 (אלהים כנושא הפועל); יחידה 12 נמצאת בשורה 1 (יהוה כנושא הפועל). אלהים מנסה; יהוה מברך. אותם יסודות סיפוריים משרתים תכליות הפוכות.

הנושא של יחידה 9 הוא הניסיון: אברהם צריך להוכיח יראת אלהים בכך שהוא משחרר את מה שאינו יכול לשלוט בו. עמודה א מכילה כריתת בריתות (שרה להגנה, הסכם לזכויות קניין); עמודה ב מכילה את הבנים, שאי אפשר לכרות בהם בריתות. המבנה מעמיד זה מול זה ביטחון אופקי (מה שאברהם יכול לנהל) וציות אנכי (מה שאברהם צריך לשחרר). שני הבנים ניצבים מול המוות; שניהם ניצלים. אברהם נשפט.

הנושא של יחידה 12 הוא ההיבדלות: יצחק צריך לצאת מצלו של אברהם ולהיעשות אב בזכות עצמו. שלוש השורות מתוות את ההתקדמות הזאת. בשורה 1 יצחק מושווה לאברהם — יהוה מבטיח ״וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ״ ומזכיר את ״לְאַבְרָהָם אָבִיךָ״ (כו:ג–ה). בשורה 2 יצחק עשיר, אבל עדיין משתמש בבארות אברהם — הוא חופר מחדש ״אֶת־בְּאֵרֹת הַמַּיִם אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו״ (כו:יח). בשורה 3 יצחק מוציא באר משלו בבאר שבע, ויהוה אומר ״כִּי־אִתְּךָ אָנֹכִי״ (כו:כד) — בהווה, ברכתו של יצחק עצמו.

מפגשי אבימלך פועלים כמנגנון ההיבדלות. המריבות על בארות אברהם מאלצות את יצחק לעבור ממקום למקום; הוא חופר בארות חדשות; לבסוף הוא חופר באר משלו בבאר שבע. אז אבימלך בא אליו — ״רָאוֹ רָאִינוּ כִּי־הָיָה יְהוָה עִמָּךְ״ (כו:כח). ההסכם מאשר את יצחק כאב עצמאי, שאינו עוד רק ״בן אברהם״ הנהנה מהסדריו של אברהם. מה שאברהם פרץ ביחידה 9, יצחק צריך להשיג בכוחו שלו ביחידה 12.

זה מסביר מדוע אין בנים ביחידה 12. היחידה אינה עוסקת במה שיצחק צריך לשחרר (זה יבוא ביחידה 13, בגניבת הברכה). היא עוסקת במה שיצחק צריך להיעשות. אברהם נוסה ביראת אלהים — האם ישחרר את הבנים? יצחק מבורך בידי יהוה כשהוא נעשה עצמאי — האם יצא מצלו של אברהם? אותו אבימלך, אותן בארות, אותה באר שבע. שאלה אחרת, שם אלוהי אחר, תפקיד אחר באדריכלות.

יחידה 9 ויחידה 16

יחידה 9 מקבילה ליחידה 16 במחזור יצחק ויעקב — שתיהן תופסות את שורה 3 של מסלול הברית במחזור שלהן, ושתיהן יחידות פינה של אריג האבות. חלק ג מציין ששתי היחידות ״עוסקות במיוחד בפגיעה בגבולות מיניים וגופניים, המאיימת על המשך הברית״. שרה נלקחת בידי אבימלך ביחידה 9; דינה נאנסת בשכם ביחידה 16, וראובן שוכב עם בלהה.

בשתי היחידות שולט המוות. ביחידה 9 שרה ניצבת מול מוות אפשרי, ישמעאל כמעט מת במדבר, יצחק נעקד לקרבן. ביחידה 16 אנשי שכם נטבחים, דבורה מתה, רחל מתה בלידה, יצחק מת. הנושא המובהק של שורה 3 — התמותה החודרת לענייני הארץ — מופיע בשני המקומות המקבילים.

יחידות הפינה מסמנות משברי גבולות. ארבע פינות האריג (יחידות 5, 9, 12, 16) מכילות כולן חומר של ״אחותי היא״ או סכנה מינית. יחידה 9 נפתחת בתרמית ״אחותי היא״ בגרר; יחידה 16 נפתחת ביעקב המתיישב בסכות ואחר כך בשכם (לג:יז–כ), שבה דינה נאנסת בשורה הבאה. המיקום המבני אינו מקרי — הפינות הן המקומות שבהם זהות הברית עומדת בניסיון החריף ביותר.

מקום וקשרים

יחידה 9 באה אחרי יחידה 7 (טקסי הברית) במסלול הברית, וממש לפני יחידה 10 (מיתות ונישואים). יחידה 7 הסתיימה באברהם המל את בני ביתו — אות הברית החתוך בבשר. יחידה 8 (במסלול המשפחה) הראתה את יהוה נראה בממרא עם הבטחת הולדת יצחק. יחידה 9 מקיימת את מה שיחידה 8 הבטיחה: יצחק נולד (כא:ב–ג).

מוטיב הצחוק נשלם לאורך היחידות האלה. שרה צחקה בקרבה על ההבטחה (יחידה 8, יח:יב). עכשיו: ״צְחֹק עָשָׂה לִי אֱלֹהִים כָּל־הַשֹּׁמֵעַ יִצְחַק־לִי״ (כא:ו). השם יצחק טומן את הצחוק בשושלת הברית. מה שהתחיל כספק נעשה שמחה ונעשה זהות.

יחידה 10 תשלים את סיפור אברהם במיתות ובמעברים: שרה מתה, אברהם קונה את המכפלה, העבד מוצא את רבקה, אברהם מת. העקדה ביחידה 9 היא הניסיון הפעיל האחרון של אברהם; מה שבא אחריה הוא סיכומים והסדרים. ״יראת אלהים״ שהמלאך מאשר במוריה היא הדבר האחרון שאברהם צריך להראות לפני שקשת סיפורו נסגרת.

סיכום

אברהם התחיל את היחידה הזאת כשהוא שופט אחרים. ״רַק אֵין־יִרְאַת אֱלֹהִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה״, אמר על גרר — ונהג בשרה ככלי לכריתת ברית, משום שהניח שאנשי המקום יהרגוהו. זה מה שאבות עושים: הם מבססים את מעמדם באמצעות נשים והסכמים, באמצעות יחסים אופקיים עם העמים.

אבל בבנים אי אפשר להשתמש כך. כשאלהים מצווה, אברהם אינו יכול לנהל משא ומתן על גורל ישמעאל או להתמקח על חיי יצחק. ההיגיון של עמודה א — ברית, הסכם, שבועה עם אבימלך — אינו פועל בעמודה ב. הבנים שייכים ליחס האנכי. הם אינם משאבים שאפשר להפעיל כדי לבסס את מעמדו של אברהם. צריך לשחרר אותם.

זה פירושה של יראת אלהים: לא היעדר פחד (אברהם פחד בבירור מאנשי גרר), אלא הנכונות לוותר על מה שאין לסחור בו. אברהם השכים לשלוח את ישמעאל אל המדבר. אברהם השכים לקחת את יצחק אל המוריה. הוא לא דחה, לא ניהל משא ומתן, לא חיפש הסדר טוב יותר. המלאך קרא מן השמים בעבור שני הבנים — ושניהם חיו. אבל אברהם לא יכול היה לדעת זאת כשהשכים.

״עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי־יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת־בִּנְךָ אֶת־יְחִידְךָ מִמֶּנִּי״. יראת האלהים שאברהם ייחס לעצמו כשפקפק באחרים הוכחה עכשיו. ויהוה עונה בשבועה: ״בִּי נִשְׁבַּעְתִּי״. מי שכרת ברית עם אבימלך בשבועות אנושיות מקבל עכשיו שבועה אלוהית בתמורה. ההבטחה נעשית ברית, והברית נעשית התחייבות שאין ממנה חזרה.

אברהם שב לבאר שבע — לבאר השבועה, למקום שבו הבטיח לעצמו שלום עם העמים. אבל הוא שב כמי שנוסה ואושר. הנודד שהשתמש בנשים להגנתו יושב עכשיו כמי שלא חשך את בנו. מסלול הברית נשלם.