אדריכלות היחידה
יחידה 19 בנויה כאריג של 2×3. שתי השורות מבדילות בין ההכנות והברכות של יעקב (שורה 1) לבין מה שבא אחרי המוות והקבורה (שורה 2). שלוש העמודות עוקבות אחר תנועות מקבילות: עמודה A עוסקת בהוראות יעקב ובקיומן, עמודה B מכילה את הברכות עצמן, ועמודה C עוקבת אחר דבריו ומעשיו של יוסף המקבילים לאלה של אביו:
| עמודה A הוראות יעקב |
עמודה B ברכות |
עמודה C המקבילות של יוסף |
|
|---|---|---|---|
| שורה 1 הכנה |
1A: ההתיישבות והשבועה מז:כז–לא ״אַל־נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם״ |
1B: ברכת אפרים ומנשה מח:א–כב הצעיר לפני הבכור |
1C: ברכת שנים עשר השבטים מט:א–כח ״בְּאַחֲרִית הַיָּמִים״ |
| שורה 1b מוות |
1Cb: ציוויו של יעקב על קבורתו מט:כט–לג הוראות על המכפלה |
יעקב גווע ונאסף אל עמיו | |
| שורה 2 אחרי המוות |
2A: הקבורה מתקיימת נ:א–יג מסע הקבורה לכנען |
2B: פחד האחים ותשובת יוסף נ:יד–כא ״הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנִי״ |
2C: מות יוסף נ:כב–כו ״וְהַעֲלִתֶם אֶת־עַצְמֹתַי״ |
המבנה יוצר מעטפת כיאסטית סביב היחידה כולה. הפתיחה — ״וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם״ (מז:כז) — מוצאת את הדה בחלק החותם: ״וַיֵּשֶׁב יוֹסֵף בְּמִצְרַיִם״ (נ:כב). אב ובן, שניהם יושבים, שניהם מתים, שניהם משאירים הוראות על עצמותיהם. מה שיעקב מצווה (״וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם״, מז:ל), יוסף חוזר עליו (״וְהַעֲלִתֶם אֶת־עַצְמֹתַי מִזֶּה״, נ:כה). היחידה נפתחת ונחתמת בישיבה וביציאה, וממסגרת את הכל במתח שבין ההתיישבות במצרים לבין השיבה לכנען.
ההקבלות הארוגות
הטקסט המסומן חושף חוטים העוברים באדריכלות היחידה. נעקוב אחר הדגמים העיקריים.
חוט הבשורה על המוות
הסימונים האופקיים עוקבים אחר מותו המתקרב של יעקב לרוחב העמודות. ב־1A: ״וַיִּקְרְבוּ יְמֵי־יִשְׂרָאֵל לָמוּת״ (מז:כט). ב־1B: ״הִנֵּה אָנֹכִי מֵת״ (מח:כא). ב־1C: ״אֲנִי נֶאֱסָף אֶל־עַמִּי״ (מט:כט). שלוש הודעות, שלוש עמודות, מציאות אחת המתקרבת. החזרה יוצרת ציפייה — אנחנו יודעים שהמוות בא, אבל קודם יש למסור את הברכות. תמותתו של יעקב ממסגרת את מעשיו האחרונים: כל ברכה נושאת את משקלן של מילים אחרונות.
חוט הריבוי
דגם אופקי שני מחבר את פתיחת היחידה לברכות. הפתיחה מכריזה: ״וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד״ (מז:כז). יעקב נזכר אחר כך בהבטחה: ״הִנְנִי מַפְרְךָ וְהִרְבִּיתִךָ״ (מח:ד). אוצר המילים זהה — פרה ורבה, אותן מילים מברכת היום השישי: ״פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת־הָאָרֶץ״ (א:כח). מה שאלהים ציווה בבריאה, מה שאל שדי הבטיח ליעקב בלוז, יחידה 19 מכריזה שהתקיים. המסלול מיום 3 אל יום 6 נשלם: היבשה נראתה (נסיגת מי המבול ביחידה 3), ועכשיו החיים מתרבים עליה.
חוט הוראות הקבורה
הסימונים הכיאסטיים עוקבים אחר נושא הקבורה בדיוק. דרישת השבועה של יעקב מיוסף — ״הִשָּׁבְעָה לִי״ (מז:לא) — וציוויו לכל בניו — ״קִבְרוּ אֹתִי אֶל־אֲבֹתָי אֶל־הַמְּעָרָה... בִּשְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה״ (מט:כט–ל) — מתקיימים בביצוע: ״וַיִּשְׂאוּ אֹתוֹ בָנָיו אַרְצָה כְּנַעַן וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ בִּמְעָרַת שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה״ (נ:יג). החזרה המילולית כמעט מדויקת. מה שיעקב ציווה, בניו מקיימים. הטקסט מסמן את ההשלמה הזאת בלשון זהה.
אבל הדגם נמשך הלאה. הוראתו המקבילה של יוסף — ״וְהַעֲלִתֶם אֶת־עַצְמֹתַי מִזֶּה״ (נ:כה) — נשארת בלי קיום בתוך ספר בראשית. הכיאזמה נפתחת ואינה נסגרת. עצמות יוסף ממתינות למה שעצמות יעקב קיבלו. חוסר הסימטריה הזה מצביע קדימה: ספר בראשית מסתיים בעניין שלא נגמר, בהבטחה שספר שמות צריך להשלים.
החוט האנכי: נוכחותו של אלהים
הסימונים האנכיים מתווים דגם אחר — לא מוות אלא ליווי אלוהי. יעקב אומר ליוסף: ״אַל־נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם. וְשָׁכַבְתִּי עִם־אֲבֹתַי...״ (מז:כט–ל). אחר כך הוא מבטיח: ״וְהָיָה אֱלֹהִים עִמָּכֶם וְהֵשִׁיב אֶתְכֶם אֶל־אֶרֶץ אֲבֹתֵיכֶם״ (מח:כא). אחרי מות יעקב האחים חוששים מנקמתו של יוסף, אבל יוסף משיב: ״הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנִי״ (נ:יט). ולבסוף, דבריו של יוסף עצמו לפני מותו: ״וֵאלֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן־הָאָרֶץ הַזֹּאת״ (נ:כד).
החוט עובר לאורך היחידה מלמעלה למטה: ״וְהָיָה אֱלֹהִים עִמָּכֶם״ ← ״הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנִי״ ← ״וֵאלֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם״. המוות האנושי בא, אבל נוכחותו והבטחתו של אלהים נמשכות. יוסף מסרב במפורש לתפוס את המקום האלוהי — הוא אינו השופט, אינו מקור החיים והמוות. התפקיד הזה שייך לאלהים לבדו. החוט האנכי קובע שבעוד שהאבות מתים, הליווי האלוהי נמשך.
שלשת יוסף: מן היחיד אל העם
יחידה 19 משלימה שלשה שהתחילה ביחידה 17 ונמשכה ביחידה 18. לשלוש היחידות יש סימן מבחין משותף: נוסחאות גיל סמוך לפתיחתן.
סיפור יוסף ביחידה 17 נפתח: ״יוֹסֵף בֶּן־שְׁבַע־עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת־אֶחָיו בַּצֹּאן״ (לז:ב). יחידה 18 נפתחת: ״וְיוֹסֵף בֶּן־שְׁלֹשִׁים שָׁנָה בְּעָמְדוֹ לִפְנֵי פַּרְעֹה״ (מא:מו). יחידה 19 נפתחת: ״וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וַיְהִי יְמֵי־יַעֲקֹב שְׁנֵי חַיָּיו שֶׁבַע שָׁנִים וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה״ (מז:כח).
הדגם הזה מקביל לסימן של השלשה הפותחת. יחידות 1, 2 ו־3 קשורות זו לזו בפועל ברא — לשון הבריאה המסמנת את הפתיחה. יחידות 17, 18 ו־19 קשורות זו לזו בנוסחאות גיל — לשון התמותה המסמנת את הסיום. ספר בראשית נע מבריאה אל הזדקנות, מראשית אל אחרית.
אבל האחדות העמוקה של השלשה היא במסלולה. סיפור יוסף מביא את משפחת יעקב אל ההיסטוריה — לא כאוסף של יחידים אלא כעם:
יחידה 17: היחיד. יוסף בן שבע עשרה מתחיל את מסעו הבודד. נמכר בידי אחיו, משועבד, נכלא, מתעלה — סיפורו אישי. חלומות, בגדים מופשטים וניתנים, בור וארמון. תמורה של אדם אחד.
יחידה 18: משפחה בתוך העמים. יוסף בן שלושים מנהל בשנות הרעב. ״וְכָל־הָאָרֶץ בָּאוּ מִצְרַיְמָה״ (מא:נז) — היקף כלל־עולמי. אבל בתוך האיסוף העולמי הזה באים האחים, והדרמה המשפחתית מתגלגלת במרכז. העמים הם המסגרת החיצונית; הפיוס המשפחתי הוא התוכן הפנימי. יוסף בוכה; בית יעקב יורד; משפחת יעקב מתאחדת בתוך משבר כלל־עולמי.
יחידה 19: העם. יעקב בן מאה ארבעים ושבע הופך את בניו לשבטים. הברכות אינן פונות אל יחידים אלא מכוננות זהויות שבטיות: ״יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ״ (מט:ח); ״בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף״ (מט:כב). הסיכום מאשר את התמורה: ״כָּל־אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר״ (מט:כח). מה שנכנס למצרים כמשפחה יוצא ממנה כעם. שנים עשר הבנים נעשים שנים עשר השבטים. ישראל נכנס להיסטוריה.
הכיוון ברור: יחיד ← משפחה בתוך העמים ← עם. סיפורו האישי של יוסף שימש להביא את בית יעקב למצרים. התיישבות הבית שימשה להרבות אותם לעם. הברכות שימשו לבנות את העם הזה כשבטים. בסוף יחידה 19 ישראל קיים — עוד לא משוחרר, עוד לא בסיני, אבל נוצר. מה שבא אחר כך בספר שמות יהיה סיפורו של עם, לא של משפחה.
שורה 3 נשלמת: היום השישי מתקיים
יחידה 19 תופסת את מקום שורה 3 בשלשה החותמת, המקביל ליחידה 3 בשלשה הפותחת. שתיהן נקודות הקצה של שורה 3. שורה 3 היא השורה הארצית — מתוחה בין יום 3 (היבשה נראית, הצמחייה) לבין יום 6 (היצורים מתרבים, האדם ממלא את הארץ). המסלול נע מיסוד קבוע אל תנועה של הולדה.
יחידה 3 שבה ויצרה את יום 3: מי המבול נסוגו, היבשה נראתה, הצמחייה שבה עם עלה הזית. היא גם פתחה את נסיגתו של יהוה מענייני הארץ — הוא מדבר רק אל לבו אחרי המבול, ונסוג אל מעבר לטבע. היחידות האמצעיות של שורה 3 (9, 10, 15, 16) עסקו בתמותה ובמחיה החומרית — אלהים מנסה את אברהם, מות שרה ומות אברהם, פחדו של יעקב מעשו, מות רחל ומות יצחק. שורה 3 התוותה את התחום הארצי, שממנו נסוג יהוה ובו פעל אלהים באמצעות תהליכים טבעיים.
יחידה 19 מביאה את המסלול הזה לסיומו. ברכת היום השישי מתקיימת: ״וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד״ (מז:כז). אוצר המילים מהדהד בדיוק — פרו ורבו, אותו ציווי שניתן לאדם בבריאה. מה שהיום השישי ציווה, יחידה 19 מקיימת. האדם שנברא בצלם אלהים מתרבה עכשיו וממלא את חלקו בארץ.
ובכל זאת התמותה חודרת לכל. יעקב מת. יוסף מת. היחידה נפתחת בריבוי ומסתיימת בארון. זה תחומה של שורה 3 — החיים נמשכים למרות המוות, הריבוי מתקדם דרך התמותה. הרובד הארצי פועל בתהליכים טבעיים: אנשים מזדקנים, אנשים מתים, אבל העם נוצר וגדל.
הקשת של שורה 3 נשלמת: יהוה נסוג (יחידה 3) ← אלהים מטפל בתמותה הארצית (יחידות 9–16) ← הריבוי מושג ויהוה נסתר במרכז (יחידה 19). מה שמעל לטבע לא נעלם. הוא ממתין.
יהוה במרכז
נשוב עכשיו למה שהמבנה מגלה על הנוכחות האלוהית. לאורך יחידה 19 אלהים שולט. יעקב מברך בשם ״הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו״ (מח:טו) ובשם ״הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי מֵעוֹדִי״ (מח:טו). יוסף מכריז ״אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה״ (נ:כ) ו״וֵאלֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם״ (נ:כד). השם שמעל לטבע נראה נעדר מן הסיום הארצי.
אבל ספרו את השבטים כפי שיחנו לימים סביב המשכן, שבו לוי אינו בין המחנות ויוסף נעשה שניים, אפרים ומנשה. שישה באים לפני הקריאה: ראובן, שמעון, יהודה, זבולון, יששכר, דן. ואז: ״לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי יְהוָה״ (מט:יח). ואחריה שישה: גד, אשר, נפתלי, אפרים, מנשה, בנימין.
שישה שבטים. יהוה. שישה שבטים.
המיקום אינו יכול להיות מקרי. האזכור היחיד של יהוה עומד במרכז המדויק של מבנה השבטים. בין שאלה דברי יעקב ובין שאלה דברי המספר, המיקום מכוון. יהוה תופס את האמצע המרחבי של סידור שנים עשר השבטים.
הדבר מבשר את מה שספר במדבר יתאר: מחנה ישראל, שנים עשר שבטים מסודרים בארבע קבוצות של שלושה, סביב המשכן שבמרכז, מקום משכן נוכחותו של יהוה. הסידור האדריכלי מופיע כאן כזרע. יהוה לא נטש את התחום הארצי — יהוה תפס את מקומו במרכזו הנסתר, וממתין לרגע ההתגלות.
המילה היא יְשׁוּעָה. יעקב (או המספר) מצפה לישועת יהוה. יציאת מצרים צפויה. הארון במצרים מצביע על עצמות שיועלו משם. יהוה הנסתר במרכז השבטים מצביע על עמוד האש שינחה את המחנה. ספר בראשית אינו מסתיים בפתרון אלא בהצבה. הכל במקומו. העם נוצר. יהוה ממתין במרכז. הישועה תבוא.
המוות הכפול: סגירה מוחלטת
ספר בראשית משתמש בנוסחאות מוות כדי לסגור יחידות מרכזיות. אברהם מת בסוף יחידה 10. יצחק מת בסוף יחידה 16. אבל ביחידה 19 נוסחת מוות סוגרת כל אחת משתי שורותיה: של יעקב ושל יוסף.
יעקב: ״וַיְכַל יַעֲקֹב לְצַוֺּת אֶת־בָּנָיו וַיֶּאֱסֹף רַגְלָיו אֶל־הַמִּטָּה וַיִּגְוַע וַיֵּאָסֶף אֶל־עַמָּיו״ (מט:לג).
יוסף: ״וַיָּמָת יוֹסֵף בֶּן־מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים וַיַּחַנְטוּ אֹתוֹ וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן בְּמִצְרָיִם״ (נ:כו).
הנוסחה הכפולה מביאה סגירה מוחלטת. אין זה רק סוף של יחידה אלא סוף של תקופה. תקופת האבות מסתיימת. לא עוד הופעות אלוהיות, לא עוד טקסי ברית, לא עוד דרמה משפחתית של יחידים. מה שבא אחר כך יהיה היסטוריה לאומית — שעבוד, יציאה, סיני, מדבר. ספר בראשית, שהתחיל בבריאה, מסתיים בארון. הקשת הסיפורית נשלמה.
ובכל זאת לחוסר הסימטריה בין שתי המיתות יש משמעות. גופתו של יעקב שבה לכנען — מסע הקבורה, מערת המכפלה, המספד בגורן האטד. עצמותיו נחות בארץ המובטחת. גופתו של יוסף נשארת במצרים — חנוטה, מונחת בארון, ממתינה. הניגוד מדגיש את מה שיחידה 19 קובעת: ישראל נוצר אבל עוד אינו בביתו. העם קיים, אבל במקום הלא נכון. סיפור האבות נגמר; הסיפור הלאומי עוד לא התחיל.
הארון ממתין ליציאה. העצמות ממתינות שיישאו אותן. ספר בראשית מסתיים בהשהיה — הכל הושג, והכל עוד עתיד לבוא.
היחידה בספר בראשית
יחידה 19 תופסת את המקום האחרון באדריכלות של ספר בראשית. היא נמצאת בשורה 3, עמודה G — הפינה החותמת של השלשה החותמת. הבנת המקום הזה מאירה את מה שאנחנו מוצאים בה.
המקבילה ליחידה 3
יחידה 19 מקבילה ליחידה 3, כנקודות הקצה של שורה 3 בשתי השלשות. שתיהן עוסקות בטווח שמיום 3 עד יום 6: יסוד של יבשה הנושא ריבוי של חיים. בשתיהן יש רשימות של יוחסין ושל שבטים המכוננות סדר אנושי (לוח העמים ביחידה 3; שנים עשר השבטים ביחידה 19). שתיהן מסמנות מעברים — יחידה 3 מן ההיסטוריה הקדומה אל תולדות האבות; יחידה 19 מתולדות האבות אל ההיסטוריה הלאומית.
אבל במקום שבו יחידה 3 פיזרה (העמים התפזרו על פני הארץ אחרי המבול, י:לב), יחידה 19 אוספת (השבטים מאוחדים תחת ברכת יעקב). התנועה הצנטריפוגלית של השלשה הפותחת — כלל־עולמי ← מסוים ← מפוזר — מתהפכת בתנועה הצנטריפטלית של השלשה החותמת — יחיד ← משפחה בתוך העמים ← עם. יחידה 3 הציבה את הבעיה (האנושות מפוזרת, אינה יכולה להתאחד). יחידה 19 מתחילה את הפתרון (ישראל נוצר, עם אחד בין העמים, הנושא את הברית).
השלמת שלוש השורות
שלוש השורות כולן מתכנסות אל אותה מסקנה בשלשה החותמת — הכנה לספר שמות:
שורה 1 (יחידה 17): השלטון של יהוה שמעל לטבע פועל באמצעות התעלותו של יוסף, אבל יוסף מכיר רק את אלהים. השמימי פועל באמצעות הניהול הארצי.
שורה 2 (יחידה 18): יהוה נעשה עטוף בתוך פעולתו של אלהים. ״אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם־עָלֹה״ (מו:ד) — אלהים יורד ועולה, מקיים את חזון הסולם של יעקב, ונושא את הבטחתו של יהוה בתוך תנועתו של אלהים.
שורה 3 (יחידה 19): יהוה ממתין במרכז הנסתר של שנים עשר השבטים. הריבוי הושג, העם נוצר, אבל הנוכחות שמעל לטבע מוצבת לקראת התגלות עתידה.
שלוש השורות כולן מסתיימות ביהוה הנסתר בתוך אלהים או מאחוריו. האבות חוו את יהוה, אבל בסוף ספר בראשית השם פועל בסתר. הדבר מכין את ההכרזה של ספר שמות: ״אֲנִי יְהוָה... וָאֵרָא אֶל־אַבְרָהָם אֶל־יִצְחָק וְאֶל־יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי יְהוָה לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם״ (שמות ו:ב–ג). ספר בראשית מכין בשיטתיות את ההתגלות הזאת. הנסתר חייב להיגלות. הישועה המיוחלת חייבת לבוא. הנוכחות שבמרכז חייבת לדבר.
מה המבנה מגלה
פתחנו בארון ובשאלה: מדוע ספר בראשית מסתיים כך? המבנה הארוג נותן את התשובה.
יחידה 19 משיגה את התמורה ממשפחה לעם. ברכות יעקב אינן רק מנבאות את עתיד השבטים — הן יוצרות זהויות שבטיות. שנים עשר הבנים נעשים שנים עשר שבטי ישראל. מה ששלשת יוסף סיפרה כמסע של יחיד (יחידה 17) וכדרמה משפחתית בתוך משבר כלל־עולמי (יחידה 18), יחידה 19 מגבשת למבנה לאומי. ישראל קיים עכשיו כעם — מאורגן, מבורך, מוצב לקראת ההיסטוריה.
נוסחאות הגיל הקושרות את השלשה מסמנות אותה כתקופת התמותה. לשון הבריאה (ברא) פתחה את ספר בראשית; לשון ההזדקנות חותמת אותו. האבות מתים. אבל מיתותיהם ממסגרות הישג: הריבוי הושג, העם נוצר, יהוה מוצב במרכז.
המעטפת הכיאסטית — ״וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל״ / ״וַיֵּשֶׁב יוֹסֵף״; ״וּנְשָׂאתַנִי״ / ״וְהַעֲלִתֶם אֶת־עַצְמֹתַי״ — ממסגרת את היחידה במתח שבין מצרים לכנען. המשפחה התיישבה, אבל ההתיישבות זמנית. עצמות יעקב שבות; עצמות יוסף ממתינות. ספר בראשית מסתיים כשהוא תלוי בין ישיבה ליציאה.
ובמרכז הנסתר של ברכות השבטים, יהוה ממתין. מסלול שורה 3 נשלם לא בהיעדר אלא בהצבה. האל שמעל לטבע, שנסוג אחרי המבול, תופס עכשיו את האמצע המרחבי של העם המתהווה. שנים עשר שבטים יחנו סביב המרכז הזה. הישועה שלה ציפה יעקב תבוא.
הארון מובן עכשיו. אין הוא תמונה של תבוסה אלא של ציפייה. עצמות יוסף בארונן ממתינות לרגע שבו ״וֵאלֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם״ יהיה למציאות. אותה מילה הקוראת לארון הזה תקרא לארון הברית. מה שספר בראשית מפקיד, ספר שמות יאסוף. מה שתקופת האבות הכינה, התקופה הלאומית תקיים.
ספר בראשית מסתיים. העם נוצר. הנוכחות ממתינה. הישועה מתקרבת.
ארון במצרים
ספר בראשית מסתיים בארון. אחרי חמישים פרקים העוקבים אחר הבריאה, הברית והדרמה המשפחתית, התמונה האחרונה של הספר היא גופתו החנוטה של יוסף: ״וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן בְּמִצְרָיִם״ (נ:כו). לא קבור — ממתין. המילה אָרוֹן מופיעה כאן בפעם הראשונה בתורה, אותה מילה שתקרא מאוחר יותר לארון הברית. ספר בראשית נחתם בעצמות הממתינות להעברה, בהבטחה שלא נתקיימה, במסע שלא נשלם.
הסיום הזה מובן רק כשרואים מה יחידה 19 משיגה. היחידה נפתחת בריבוי — ״וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם... וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד״ (מז:כז) — ומסתיימת במוות. בין שני הקטבים האלה יעקב הופך את שנים עשר בניו לשנים עשר שבטים. מה שנכנס למצרים כמשפחה ייצא ממנה כעם. הארון אינו כישלון; הוא ציפייה. עצמות יוסף ממתינות ליציאת מצרים שצאצאי אחיו יעשו.
אבל התבוננו מקרוב בברכות השבטים. לאורך כל יחידה 19 מופיע רק אלהים. יוסף מייחס לאלהים: ״בָּנַי הֵם אֲשֶׁר־נָתַן־לִי אֱלֹהִים בָּזֶה״ (מח:ט). יעקב מברך בשם אלהים: ״הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו אַבְרָהָם וְיִצְחָק״ (מח:טו). יהוה נראה נעדר לגמרי מן הסיפור הארצי.
חוץ מרגע אחד יוצא דופן. בתוך ברכות יעקב — כששישה משבטי המחנה העתידי לפניה ושישה אחריה — עולה קריאה אחת:
בין שזה קולו של יעקב ובין שזה קולו של המספר, האזכור היחיד הזה של יהוה מוצב במרכז המדויק של מבנה השבטים. השם שמעל לטבע, שנסוג מן המעורבות הארצית אחרי המבול, ממתין עכשיו בלב הנסתר של העם המתרבה. הסידור הזה מבשר את מה שספר במדבר יתאר: שנים עשר שבטים חונים סביב המשכן, ונוכחות יהוה שוכנת במרכז. ספר בראשית אינו מסתיים בהיעדרו של יהוה אלא בהצבתו — נסתר, מרכזי, ממתין לרגע ההתגלות.