ספר בראשית, יחידה 16: העיקוף לשכם (בראשית לג:יז–לה:כט)

לאן היה יעקב אמור ללכת?

ביחידה 14 יעקב מקבל ציווי. יהוה אומר לו: ״שׁוּב אֶל־אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתֶּךָ וְאֶהְיֶה עִמָּךְ״ (לא:ג). זו ההוראה האלוהית הישירה היחידה לעזוב את לבן — יהוה מצווה על יעקב לשוב. מאוחר יותר, כשיעקב מסביר לרחל וללאה את עזיבתו, הוא מספר שמלאך דיבר אליו בחלום, הציג את עצמו כ״הָאֵל בֵּית־אֵל״ ואמר לו לשוב ״אֶל־אֶרֶץ מוֹלַדְתֶּךָ״ (לא:יא–יג). אבל זה דיווחו של יעקב לנשותיו, לא דיווח המספר על ציווי. ההוראה עצמה באה מיהוה: שוב אל ארץ אבותיך.

המספר מציין את יעדו של יעקב: ״לָבוֹא אֶל־יִצְחָק אָבִיו אַרְצָה כְּנָעַן״ (לא:יח). היעד ברור. אבל ראו מה יעקב עושה בפועל כשיחידה 16 נפתחת: ״וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה וַיִּבֶן לוֹ בָּיִת״ (לג:יז). ואחר כך: ״וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם... וַיִּחַן אֶת־פְּנֵי הָעִיר וַיִּקֶן אֶת־חֶלְקַת הַשָּׂדֶה... וַיַּצֶּב־שָׁם מִזְבֵּחַ״ (לג:יח–כ).

סכות אינה בית אל. שכם אינה ממרא. יעקב בונה בית במקום שהיה אמור רק לעבור בו. הוא קונה קרקע במקום שאינו אמור להתיישב בו. הוא מציב מזבח במקום שאלהים מעולם לא אמר לו לעבוד בו. כל השליש הראשון של יחידה 16 מתאר את יעקב עושה הכל חוץ ממה שנצטווה לעשות.

מה שבא אחר כך הוא אסון. ומבנה יחידה 16 עוקב, שורה אחר שורה, אחר הדרך הארוכה חזרה אל הציות — ואחר מחירה.

אדריכלות הציות המאוחר

יחידה 16 בנויה כאריג של 4×2, ושתי השורות האחרונות מחולקות לתת־שורות:

הפעלים חושפים את הדגם. כל שורה מצמדת פועל של יציאה עם פועל של הגעה (בא). אבל שימו לב מי נע ולאן:

עמודת הנושא חושפת את ההסטה. בשורות 1, 3 ו־4 יעקב (או ביתו עמו) הוא נושא התנועה. בשורה 2 יעקב נעלם כנושא — דינה יוצאת, חמור בא. יעקב עצמו קפוא בעוד אחרים נעים סביבו, ותנועותיהם מביאות לטבח. שימו לב גם לאירוניה של שורה 1: יעקב מגיע לשכם שָׁלֵם — מילה שפירושה גם בשלום, גם מושלם, גם שלם. אבל המילה מכנה בדיוק את מה שחסר ליעקב. הוא הגיע שלם בגופו וברכושו, אבל אינו שָׁלֵם בציות — הוא לא השלים את הדרך שיהוה ציווה עליו. שורה 2 תוכיח ששלמות גופנית בלי שלמות של ברית אינה שלמות כלל. השלום מתנפץ מיד.

רק בשורות 3 ו־4 חוזר הדגם הנכון של יציאה והגעה, ויעקב הוא הנושא: יציאה משכם, הגעה לבית אל; יציאה מבית אל, הגעה אל יצחק. המבנה מגלם ציות מאוחר. המחצית הראשונה היא עיקוף והשחתתו; המחצית השנייה היא היענות באיחור.

מחיר ההתיישבות בשכם

מעשיו של יעקב בשורה 1 הם מעשים של קביעות. בסכות הוא ״וַיִּבֶן לוֹ בָּיִת״ — לא אוהל, בית. בשכם הוא ״וַיִּקֶן אֶת־חֶלְקַת הַשָּׂדֶה״ ו״וַיַּצֶּב־שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא־לוֹ אֵל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל״ (לג:יט–כ). הוא מכה שורשים במקום שמעולם לא היה אמור להישאר בו. שם המזבח — ״אל אלהי ישראל״ — אף מרמז שהוא מנסה ליצור מרחב של ברית במקום שאינו מרחב של ברית.

אז ״וַתֵּצֵא דִינָה... לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ״ (לד:א). זהו פועל היציאה של שורה 2, אבל היוצאת היא האדם הלא נכון. משום שיעקב התיישב במקום שאינו אמור להיות בו, בתו יוצאת למקום שאינה אמורה ללכת אליו. ״וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם... וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ״ (לד:ב). הפגיעה מתרחשת משום שיעקב נמצא במקום שנצטווה לעזוב, ועכשיו אחרים נעים בעוד הוא נשאר קפוא.

גם פועל ההגעה בשורה 2 מושחת: ״וַיָּבֹא חֲמוֹר וּשְׁכֶם בְּנוֹ אֶל־שַׁעַר עִירָם״ (לד:כ), כדי לשכנע את אנשי עירו לקבל את המילה. ה״ביאה״ הזאת מובילה לטבח. דגם היציאה וההגעה נמשך בשורה 2, אבל יעקב אינו הנושא. הוא תקוע — כלכלית בגלל קניית הקרקע, חברתית בגלל הנישואים המוצעים, ועכשיו בגלל האלימות. בניו טבחו עיר שלמה. ״עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ בַּכְּנַעֲנִי... וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי״, אומר יעקב (לד:ל). שימו לב לאירוניה: יעקב בנה ״בית״ בסכות (לג:יז), ועכשיו הוא חושש שה״בית״ שלו יושמד (לד:ל). הקביעות שביקש נעשית הפגיעות שממנה הוא חושש.

אלהים מדבר שוב

רק בנקודת המשבר אלהים מדבר: ״קוּם עֲלֵה בֵית־אֵל וְשֶׁב־שָׁם וַעֲשֵׂה־שָׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הַנִּרְאֶה אֵלֶיךָ בְּבָרְחֲךָ מִפְּנֵי עֵשָׂו אָחִיךָ״ (לה:א). עכשיו אלהים מצווה את מה שיהוה ציווה ב־לא:ג — לשוב. אבל יהוה אמר ״ארץ אבותיך״; אלהים מפרט את בית אל, מקום נדרו של יעקב. יעקב היה צריך תזכורת משום שלא ציית.

ההקבלה האופקית בשורה 3 מדגישה זאת. עמודה A מזכירה ״בְּבָרְחֲךָ מִפְּנֵי עֵשָׂו אָחִיךָ״ (לה:א), ועמודה B מהדהדת ״בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אָחִיו״ (לה:ז). הבריחה מפני עשו ביחידה 14 יצרה את הנדר בבית אל. השיבה לבית אל ביחידה 16 מקיימת אותו. אבל בין הנדר לקיומו מונח כל אסון שכם.

לפני שיעקב יכול לשוב לבית אל, עליו לטהר את ביתו: ״הָסִרוּ אֶת־אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּתֹכְכֶם וְהִטַּהֲרוּ וְהַחֲלִיפוּ שִׂמְלֹתֵיכֶם״ (לה:ב). מאין באו אלהי הנכר האלה? יחידה 14 אומרת לנו: רחל גנבה את התרפים של אביה (לא:יט). הקללה שקילל יעקב בלי לדעת מרחפת מעל הסיפור: ״עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת־אֱלֹהֶיךָ לֹא יִחְיֶה״ (לא:לב). עכשיו צריך לקבור את האלים — ״וַיִּטְמֹן אֹתָם יַעֲקֹב תַּחַת הָאֵלָה אֲשֶׁר עִם־שְׁכֶם״ (לה:ד) — ורחל תמות בקרוב (לה:יט).

קבורת אלהי הנכר בשכם מקבילה לקבורה אחרת באותה שורה: ״וַתָּמָת דְּבֹרָה מֵינֶקֶת רִבְקָה וַתִּקָּבֵר מִתַּחַת לְבֵית־אֵל תַּחַת הָאַלּוֹן״ (לה:ח). עמודה A קוברת אלהי נכר תחת עץ בשכם; עמודה B קוברת משרתת נאמנה תחת עץ בבית אל. העזיבה של חרן — אלוהיה, אנשיה — מלווה את ההגעה אל מקום הברית.

שורה 3: השמות האלוהיים והמקום בשורה

יחידה 16 נמצאת בשורה 3, שבה אלהים פועל כנושא האלוהי הפועל, ויהוה נסוג ממעורבות ישירה בענייני הארץ. הדגם הזה נשמר לכל אורך היחידה. אלהים מצווה לשוב לבית אל (לה:א). ״חִתַּת אֱלֹהִים״ מגנה על דרכו של יעקב (לה:ה). ״וַיֵּרָא אֱלֹהִים אֶל־יַעֲקֹב עוֹד״ בבית אל (לה:ט). אלהים מאשר את השם ישראל (לה:י). אלהים מזדהה כאל שדי ומחדש את ההבטחות (לה:יא–יב). אלהים עולה מעליו (לה:יג). שבע פעמים אלהים פועל; יהוה אינו מופיע אף פעם כנושא פועל.

לכך יש משמעות לפירוש. שורה 3 היא המשלב הארצי — תמותה, קיום גופני, תהליכים טבעיים. הברכה של יהוה שמעל לטבע (טרנסצנדנטיות) אינה נגישה כאן ישירות; אלהים מתווך את היחס בין האל לאדם דרך מנגנונים ארציים. כשאלהים שם ״חתת״ על הערים מסביב (לה:ה), היא פועלת דרך פחד טבעי, לא דרך התערבות על־טבעית. כשאלהים נראה בבית אל, יעקב עונה במעשים גופניים — מציב מצבה, מסיך נסך ויוצק שמן (לה:יד). שורה 3 היא המקום שבו הברית פוגשת את הבשר.

המקום המקביל ליחידה הוא יחידה 9 — גם היא בשורה 3, גם היא יחידת פינה, גם בה אלהים שולט. בשתי יחידות הפינה יש ברית אפשרית דרך נשים: שרה מוצגת לפני אבימלך בגרר, דינה נלקחת בידי שכם ומוצעת ברית נישואים. שתי היחידות מלאות מוות (ישמעאל מגורש כדי למות, יצחק כמעט מוקרב; הטבח בשכם, דבורה מתה, רחל מתה, יצחק מת). אבל קנה המידה שונה. יחידה 9 עוסקת באיומים על יחידים — אב אחד, בן אחד, אשה אחת בסכנה. יחידה 16 עוסקת באסון קיבוצי — עיר שלמה נטבחת, בית מטוהר מאלהי נכר, מוות אחר מוות לאורך הדרך. מה שאברהם התמודד איתו כיחיד, יעקב מתמודד איתו כאבי אומה.

החוט האופקי המחבר בין היחידות האלה מתווה את תמותתו של יצחק. ביחידה 9 יצחק עקוד על המזבח וניצל — המוות מתקרב אבל אינו מגיע. ביחידה 16 יצחק מת ״זָקֵן וּשְׂבַע יָמִים״ ונקבר בידי שני בניו. מסלול הברית של אברהם הסתיים בכמעט־מותו של יצחק; מסלול הברית של יצחק ויעקב מסתיים במותו בפועל. העקדה והקבורה ממסגרות את המהלך כולו: מה שאיים בדור האב מתקיים במהלך הטבעי של דור הבן. שורה 3 היא המקום שבו הברית פוגשת את הבשר, והבשר בן תמותה.

הנדר המותנה של יעקב — קוים

אבל השימוש הבלעדי באלהים ביחידה 16 משקף יותר מן הדגם המבני של שורה 3. הוא משקף את קיומו של נדר שנדר יעקב עשרים שנה קודם לכן.

בבית אל, בבריחתו מפני עשו, פגש יעקב את יהוה ישירות: ״אָכֵן יֵשׁ יְהוָה בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי״ (כח:טז). אבל תגובתו הייתה חסרת תקדים — נדר מותנה: ״אִם־יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן־לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל־בֵּית אָבִי וְהָיָה יְהוָה לִי לֵאלֹהִים״ (כח:כ–כא). יעקב דרש שיהוה שמעל לטבע יוכיח את יכולתו בתחומו של אלהים שבתוך הטבע (אימננטיות) — לחם, בגד, שיבה בשלום. אם אלהים יספק, יהוה ייעשה אלהים בשביל יעקב.

הביטו במה שבא אחר כך. בהמשך יחידה 14 יעקב מזכיר את יהוה פעם אחת בלבד, בדבריו אל לבן (ל:ל); מלבד זאת הוא מדבר על אלהים: ״וֵאלֹהֵי אָבִי הָיָה עִמָּדִי״ (לא:ה); ״וְלֹא־נְתָנוֹ אֱלֹהִים לְהָרַע עִמָּדִי״ (לא:ז); ״וַיַּצֵּל אֱלֹהִים אֶת־מִקְנֵה אֲבִיכֶם״ (לא:ט); ״אֱלֹהֵי אָבִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וּפַחַד יִצְחָק״ (לא:מב). יהוה מצווה על יעקב לשוב (לא:ג), אבל כשיעקב מסביר לרחל וללאה את עזיבתו, הוא מזכיר רק את ״מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים״ ואת ״הָאֵל בֵּית־אֵל״ (לא:יא–יג). הוא לעולם אינו אומר לנשותיו שיהוה דיבר אליו.

האירוניה חדה: לבן משתמש בשם יהוה בקלות רבה יותר מיעקב. ״נִחַשְׁתִּי וַיְבָרְכֵנִי יְהוָה בִּגְלָלֶךָ״, מעיר לבן (ל:כז). ״יִצֶף יְהוָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ״ (לא:מט). הארמי הזר קורא בשם יהוה, ויורש הברית מדבר רק על אלהים.

הסכנה שבהתמזגות יהוה באלהים

כאן נמצאת האזהרה העמוקה ביותר של היחידה. נדרו המותנה של יעקב רואה במה שמעל לטבע דבר שאפשר לצמצם אותו למה שבתוך הטבע. אם אלהים ייתן לחם, בגד, שיבה בשלום — אספקה טבעית דרך תהליכים טבעיים — יהוה יכול פשוט להיעשות אלהים. מה שמעל לטבע קורס אל מה שבתוך הטבע. הציווי האלוהי נעשה בלתי נבדל מהצלחה טבעית.

זו בדיוק הסיבה שיעקב מתיישב בשכם. הוא מגיע שָׁלֵם — בשלום, שלם, משגשג. עדריו רבים, משפחתו גדולה, דרכו נראית מוצלחת. אלהים סיפק. אז למה לא להישאר? למה לא לבנות בית, לקנות קרקע, להציב מזבח? ההתקדמות הטבעית הביאה אותו לכאן. הדברים מסתדרים.

אבל התקדמות טבעית אינה ציווי אלוהי. יהוה אמר ליעקב לשוב ״אֶל־אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ״ ו״וּלְמוֹלַדְתֶּךָ״ (לא:ג) — אל יצחק, אל בית אל. אלהים פועל דרך תהליכים טבעיים: פוריות, שגשוג, הפחד הנופל על הערים מסביב. אבל יהוה פועל דרך דיבור והבטחה שמעבר לסיבתיות הטבעית. כשיעקב ממזג את יהוה באלהים, הוא מאבד את היכולת להבחין בין מה שקורה באופן טבעי לבין מה שמצווה ממה שמעל לטבע. הצלחה נעשית בלתי נבדלת מציות. הגעה נעשית בלתי נבדלת מיעד.

ייתכן שהקבורות תחת העצים בשורה 3 מקודדות את האזהרה הזאת. יעקב קובר את אלהי הנכר תחת הָאֵלָה בשכם — מילה המהדהדת את אֱלֹהִים. דבורה נקברת תחת הָאַלּוֹן מתחת לבית אל — מילה המהדהדת את אֵל. ההקבלות בצליל מרמזות שמה שנקבר תחת העצים האלה שייך למשלב של אלהים: אלהי נכר, משרתים נאמנים, מערכת הדת הטבעית. מה שאי אפשר לקבור הוא ציוויו של יהוה שמעל לטבע — שיעקב לא כל כך הפר אותו, אלא שכח כיצד לשמוע אותו.

הבלבול בשמות האלוהיים נעשה מפורש כשיעקב בונה את מזבחו. אלהים מצווה: ״וַעֲשֵׂה־שָׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הַנִּרְאֶה אֵלֶיךָ בְּבָרְחֲךָ״ (לה:א). אבל מי נראה בבית אל מלכתחילה? יהוה: ״וְהִנֵּה יְהוָה נִצָּב עָלָיו״ (כח:יג). יעקב עצמו הכיר בכך: ״אָכֵן יֵשׁ יְהוָה בַּמָּקוֹם הַזֶּה״ (כח:טז). ואף על פי כן הזיכרון נכתב מחדש. יעקב בונה את המזבח וקורא למקום אל בית אל, ״כִּי שָׁם נִגְלוּ אֵלָיו הָאֱלֹהִים״ (לה:ז). שימו לב היטב: לא אֱלֹהִים (השם הארצי המובחן), אלא הָאֱלֹהִים — עם ה״א הידיעה, האל שאינו מובחן, אותה צורה שמצווה בעקדה. הפועל ברבים: נִגְלוּ. זיכרונו של יעקב נסוג אל המשלב הקדום שבו יהוה ואלהים עוד אינם מובחנים — האופן שלפני המבול, תודעת הָאֱלֹהִים. מה שהיה יהוה הניצב עליו נעשה הָאֱלֹהִים הנגלים אליו, כאילו ההבחנה שאחרי המבול מעולם לא התקיימה.

זה גרוע מן הבלבול שבעקדה — זו נסיגה בלי פתרון. בעקדה הָאֱלֹהִים ציווה ואברהם היה מבולבל; אבל מלאך יהוה התערב, יהוה סיפק את האיל, ואברהם קרא למקום ״יְהוָה יִרְאֶה״. אברהם יצא כשההבחנה התבהרה לו: אלהים מנסה ויהוה מציל; שניהם פועלים באותו מאורע, כל אחד עושה את מה שנועד לו. המשלב הקדום הופעל, אבל האמת שאחרי המבול פרצה דרכו.

יעקב תפס משהו אחר — מיזוג של שני הצדדים לאחד. נדרו הציע שיהוה ייעשה אלהים: ״וְהָיָה יְהוָה לִי לֵאלֹהִים״ (כח:כא). הוא ראה את ההבחנה בין השמות אבל בחר למזג אותם. אם אלהים נותן לחם, בגד, שיבה בשלום, אפשר פשוט לספוג את מה שמעל לטבע לתוך מה שבתוך הטבע. אין עוד שני צדדים הפועלים בתיאום — רק אחד, הפועל דרך אספקה טבעית. התוצאה אינה שילוב אלא נסיגה. זיכרונו של יעקב כותב מחדש את יהוה כהָאֱלֹהִים — חוזר אל האופן הבלתי מובחן שאברהם עלה מעליו. ולכן הוא בונה מזבח ״לָאֵל״, וזה חריג מבחינה תאולוגית: מזבחות וזבחים בכל ספר בראשית שייכים ליהוה. שום מלאך אינו מתערב כדי לתקן אותו. יעקב פועל בתוך המערכת הממוזגת, ויהוה אינו יכול לפרוץ דרכה משום שיעקב המיס את ההבחנה כליל.

ההמשך מאשר את המיזוג הזה. ״וַיֵּרָא אֱלֹהִים אֶל־יַעֲקֹב עוֹד בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם״ (לה:ט). מנקודת מבטו של אלהים יעקב עדיין מגיע מלבן. אבל יעקב כבר שב לפני זמן מה — סכות, שכם, משבר דינה, הטבח, הטיהור. ואף על פי כן אלהים מדבר כאילו המסע רק עכשיו נשלם. העיקוף לא נחשב. מנקודת המבט של הברית, הגעותיו של יעקב לסכות ולשכם לא היו הגעות כלל. רק בבית אל נרשמת הביאה שיהוה ציווה עליה. כל מה שבין מחנים לבית אל — ההתיישבות, הבנייה, המשבר, הטבח — היה סטייה, לא התקדמות. זמן הברית וזמן הארץ נפרדו.

אחר כך אלהים מוסר את התוכן של יהוה: שינוי השם לישראל (שכבר ניתן בפניאל, ועכשיו נאמר שוב במשלב של אלהים), ההזדהות כאל שדי (השם שיהוה השתמש בו עם אברהם בברית המילה), הבטחות הגוי, המלכים והארץ שניתנו לאברהם וליצחק (לה:י–יב). ברית אברהם נמשכת — אבל מועברת כולה דרך אלהים. יעקב עונה במצבה ובנסך, לא בזבח. הנסך אינו דורש את יהוה; הוא פועל במשלב הארצי. ״וַיַּעַל מֵעָלָיו אֱלֹהִים״ (לה:יג) — תנועה אנכית, אבל לא מה שמעל לטבע של יהוה. יעקב קיבל את הבטחות הברית, אבל רק בממד אחד. זה מה שהוליד נדרו: יהוה נעשה אלהים בשבילו.

אחרי מחנים — שם פוגעים ביעקב מלאכי אלהים בסוף יחידה 14 — יהוה אינו מדבר עוד אל יעקב. ביחידה 15 יעקב נאבק עם דמות מסתורית ומקבל את השם ישראל; ביחידה 16 אלהים נראה, מצווה, מגן, מאשר, מבטיח. הנדר קוים: יהוה נעשה אלהים בשביל יעקב. מה שמעל לטבע קרס אל מה שבתוך הטבע. יעקב יחיה את שארית חייו — מלבד קריאה אחת אל יהוה בדבריו האחרונים (מט:יח) — ויוסף יחיה את כל חייו, ביחס אל אלהים בלבד. הסולם הראה חיבור בין התחומים, אבל יעקב בחר לשכון רק באחד מהם.

הדבר מכוון את ספר בראשית למסלול שרק ספר שמות יכול להשלים. יוסף לעולם אינו מזכיר את יהוה — גם כשפרעה ומצרים רואים ש״רוּחַ אֱלֹהִים בּוֹ״ (מא:לח), יוסף עצמו מדבר רק על אלהים: ״אֱלֹהִים יַעֲנֶה אֶת־שְׁלוֹם פַּרְעֹה״ (מא:טז); ״אֵת אֲשֶׁר הָאֱלֹהִים עֹשֶׂה הִגִּיד לְפַרְעֹה״ (מא:כה). הזרים רואים נוכחות אלוהית; יורש הברית מזכיר רק את אלהים. יחידה 16 היא הציר: כאן קולו של יהוה שמעל לטבע משתתק, ולא ידבר עוד עד הסנה. בסוף ספר בראשית יהוה נסוג לגמרי מתודעת ישראל. משה יצטרך לגלות מחדש את מה שנדרו של יעקב מיזג — את השם שמעל לטבע, את יהוה שאינו ניתן לצמצום לאלהים. ״וָאֵרָא אֶל־אַבְרָהָם אֶל־יִצְחָק וְאֶל־יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי יְהוָה לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם״ (שמות ו:ג). התהליך שמתחיל בנדרו המותנה של יעקב מגיע לשפל שלו במצרים, שם ישראל צריך ללמוד מחדש את השם שאביו ויתר עליו במיקוח.

הדרך מתחדשת — והמיתות מתחילות

שורה 4 עוקבת אחר התנועה האחרונה מבית אל אל יצחק. ״וַיִּסְעוּ מִבֵּית אֵל״ (לה:טז) — הדרך שהייתה צריכה להתרחש בשורה 1 מתרחשת לבסוף בשורה 4. אבל המוות מלווה כל שלב.

רחל מתה בלידה בדרך אפרתה. ״וַיְהִי בְּצֵאת נַפְשָׁהּ כִּי מֵתָה וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן־אוֹנִי וְאָבִיו קָרָא־לוֹ בִנְיָמִין״ (לה:יח). יעקב משנה את השם שנתנה רחל. השמות לוכדים את הדגם של יעקב לאורך היחידה: הפיכת אובדן למורשת. רחל נקברת ״בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה הִוא בֵּית לָחֶם״ (לה:יט), ויעקב מציב מצבה על קברה, כמו המצבה שהציב בבית אל (לה:יד). סימני ברית וסימני קבר נעשים מעשים מקבילים.

״וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל וַיֵּט אָהֳלֹה מֵהָלְאָה לְמִגְדַּל־עֵדֶר״ (לה:כא). חילוף השם חשוב: לאורך שורות 1–2 הטקסט אומר ״יעקב״ — העוקב, המחליף, האיש שעוקף ומתיישב במקום שאינו אמור להתיישב בו. אבל אחרי בית אל, אחרי שאלהים מאשר את שינוי השם (לה:י), הטקסט עובר ל״ישראל״. המבנה מתעד את המעבר: יעקב הוא נושא העיקוף; ישראל הוא נושא הדרך שהתחדשה. העוקב נודד; מי ששרה עם אלהים נע לבסוף אל יעדו.

אבל מיד: ״וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת־בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל״ (לה:כב). הטקסט אינו נותן שום תגובה — רק ״וישמע ישראל״. ההקבלה הכיאסטית לשורה 1 מדויקת: שם יעקב ״נָטָה־שָׁם אָהֳלוֹ״ בשכם (לג:יט); כאן ישראל ״וַיֵּט אָהֳלֹה״ מהלאה למגדל עדר (לה:כא). אחרי שתי נטיות האוהל באה הפרה של גבולות ראויים — שכם לוקח את דינה, ראובן לוקח את בלהה. האי־סדר שיעקב חשב שהשאיר בשכם הלך אחריו הביתה. השם אולי השתנה, אבל הדגם נמשך.

הגעה לבסוף

״וַיָּבֹא יַעֲקֹב אֶל־יִצְחָק אָבִיו מַמְרֵא קִרְיַת הָאַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן אֲשֶׁר־גָּר־שָׁם אַבְרָהָם וְיִצְחָק״ (לה:כז). לבסוף, הפועל ״בא״, שהיה צריך לפתוח את היחידה, מופיע בסופה. יעקב מגיע אל יצחק. הדרך שיהוה ציווה ב־לא:ג נשלמה.

הצירוף ״אברהם ויצחק״ מופיע פעמיים במחצית השנייה של היחידה — פעם בהבטחת אלהים בבית אל, בשורה 3 (״וְאֶת־הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְאַבְרָהָם וּלְיִצְחָק״, לה:יב), ופעם בהודעה על ההגעה, בשורה 4 (״אֲשֶׁר־גָּר־שָׁם אַבְרָהָם וְיִצְחָק״, לה:כז). יעקב מצטרף לשושלת האבות. הוא עומד במקום שבו עמדו. מסלול הברית מגיע לסיומו.

יצחק מת ״זָקֵן וּשְׂבַע יָמִים״ (לה:כט), ו״וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ עֵשָׂו וְיַעֲקֹב בָּנָיו״. האחים המאוחדים בקבורה משקפים את ההקבלה ביחידה 10: ״וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל בָּנָיו״ (כה:ט). מה שקרה במות אברהם קורה במות יצחק. האח הדחוי ויורש הברית נפגשים ליד הקבר. כל איבה שנטר עשו ליעקב מתמוססת במעשה הכבוד לאביהם.

מה המבנה מגלה

פתחנו בשאלה: מדוע יעקב, שנצטווה לשוב לבית אל ואל יצחק, מתיישב במקום זאת בסכות ובשכם? המבנה של יחידה 16 אינו מטיף מוסר, אבל הוא עוקב אחר התוצאות. שורה 1 היא עיקוף. שורה 2 היא משבר שהעיקוף גרם. שורות 3–4 הן הדרך המאוחרת שהייתה צריכה להיות שורה 1.

דגם היציאה וההגעה עושה זאת באמצעים אדריכליים. בכל שורה יש יציאה והגעה, אבל מי נע ולאן קובע הכל. שורה 1: יעקב יוצא ומגיע למקום הלא נכון. שורה 2: הדגם נמשך אבל עם הנושאים הלא נכונים — דינה יוצאת, חמור בא — בעוד יעקב נשאר קפוא, ותנועותיהם מביאות לטבח. שורות 3–4: יעקב נע לבסוף כראוי, יוצא משכם לבית אל, יוצא מבית אל אל יצחק. הציות המאוחר עולה לו ביוקר: האונס של דינה, תוצאות הטבח, טיהור הבית מאלהי הנכר, והמיתות המצטברות לאורך הדרך המתוקנת. דבורה, רחל ולבסוף יצחק — כולם מתים כשיעקב נע לבסוף אל המקום שהיה אמור ללכת אליו.

היחידה אינה טוענת שהמיתות האלה הן עונש. היא מציבה אותן כמה שקורה כשהדרך שהייתה צריכה להיות מיידית מתעכבת. אלהי הנכר באו עם בני הבית מחרן; העיקוף לשכם הביא אסון על המשפחה. השיבה לבית אל דורשת טיהור, והדרך הנמשכת אל יצחק צוברת אבדות. האם יעקב היה עומד מול המיתות האלה אילו ציית מיד — הטקסט אינו אומר. הוא מראה רק מה קרה משום שלא ציית.

יחידה 16 חותמת את מסלול הברית של יצחק ויעקב. יחידה 12 פתחה אותו ביצחק היוצא מצלו של אברהם; יחידה 14 פיתחה אותו בעשרים שנותיו של יעקב אצל לבן ובחזונו בבית אל; יחידה 16 משלימה אותו בשיבתו של יעקב לבית אל, בקיום נדרו ובהגעתו אל יצחק לפני מותו. הברית עברה מאברהם דרך יצחק אל יעקב־ישראל. שנים עשר הבנים נמנים (לה:כג–כו). יסוד האומה הושלם.

אבל הדרך מבית לבן אל מיטת מותו של יצחק לא הייתה ישרה. היא התפתלה דרך סכות ושכם, דרך אלימות וטיהור, דרך מוות אחר מוות. המבנה מראה שאין די בהגעה אל היעד הנכון — הדרך חשובה. יעקב הגיע. אבל את מה שאבד בדרך לא יכול היה להשיב.