משה קליין
כל חלקי הבית אחוזים זה בזה
משנת עירובין פרק י'[1]
הקדמה
...הפרק העשירי בעירובין: המוצא תפילין וכו' המחזיק הלכות פרודות בענייני שבת, הוא השלמה למסכתות שבת ועירובין.[2]
...פ"י שייך כולו למסכת שבת כמו שהעירו כבר התוס' (צה א) ; פ"י מ"א-מ"ב שייכות באמת לשבת פ' כ"ד (אחרי מ"א), שמ"א שלו שייכת לעקרו של דבר לפכ"ג מ"ג-מ"ד (מ"ה נשנית שם אגב צרכי מת שנזכר במ"ד) ו'מחשיך' של כאן מ"א שייך ל'מחשיך' של שבת פכ"ג. וכו'[3]
במאמר הזה אדון במבנה של הפרק העשירי במשנת ערובין. מיטב החוקרים הסכימו שהוא פרק יוצא דופן. מדבריהם משתמע שהפרק כולו הוא תוספת למסכת עירובין המורכבת מ'הלכות פרודות בענייני שבת' שאינן קשורות לענייני עירובין דווקא. בין חוקרי דורנו, נויסנר ערך את המסכת בשלמותה ולגבי אופי הפרק האחרון הגיע למסקנות האלה:
The tractate closes with a large and varied collection of rules about the Sabbath in general, although many of them deal with the problem of Sabbath limits in particular. Still, given the rather rigorous and demanding character of the first nine chapters, the concluding one is somewhat of a disappointment, mainly because of the diversity of the themes of the units which have been thrown together (!!) (Emphasis added, M. K)[4]
לכאורה יש שני חסרונות לפרק, חוסר בקטגוריה ברורה המאחדת את ההלכות, וחוסר יחוס למסכת עירובין. יש בו רק את ההלכות שנשארו אחרי שרבי גמר לסדר את עניני שבת וערובין. כנגד הגישה הביקורתית, נמצאת בדברי אחד מראשוני חקר המשנה תפיסה השואפת למצוא במשנה לא רק קובצי הלכות אסופות ממקורות שונים, אלא חבור ספרותי מעולה המאחד את החלקים:
המשנה לא נסדרה במקרה וכאשר עלה איזה מאמר על זכרון המסדר; וזה לא יאות למלאכה פחותה הערך אף כי לחיבור נכבד אשר כלולים בו גנזי התורה ונתחבר להיות חקוק וחרוץ בזכרון כל הוגה בו. ואם לא נגלו לעינינו הכללים אשר על פיהם נבנתה המשנה ולא הנחיל לנו המסדר בפירוש התוים אשר התוה וקו ומשקלת אשר נטה למען היות כל אחד על מקומו ויהיו כל חלקי הבית אחוזים זה בזה, הלוא זה דרך כל אומן משכיל להתוות הבנין ברוחו בכלליו ובפרטיו ולהוציאו אל הפועל על פי הצורה אשר צר ברוחו : ועין רואה סכל לא תבין עומק מפעלות האומן ובא מבין ויחקרנו.[i]
יש הרבה חן בדברי פראנקעל התואמים היטיב את המסורת של 'אמונת חכמים' בהבלטת 'אומנות חכמים'[ii]. כנגדו דרכם של החוקרים האחרים 'לא יאות למלאכה פחותה הערך אף כי לחיבור נכבד'. איך ניתן לראות את המשנה כמבנה ש'כל חלקי הבית אחוזים זה בזה', וביחוד הפרק העשירי במסכת ערובין, לאור דברי האמת של אלבק ואפשטיין? איפה הכללים ההופכים הלכות פרודות למפעל אומן? לפי דברי פראנקעל צריך לשאול: מה הם 'התוים אשר התוה וקו ומשקלת אשר נטה' המחבר? התשובות נמצאות בחיבורו כי 'זה דרך כל אומן משכיל להתוות הבנין ברוחו בכלליו ובפרטיו ולהוציאו אל הפועל על פי הצורה אשר צר ברוחו'. זאת התפיסה בקריאת טקסט אשר למדתי מרבותי דר' יעקב 'יאשה' קליין ז"ל ופרו' ליאו שטראוס ז"ל.[iii] נראה לי שהיא נוגדת את התפיסה השלטת בחקר המשנה, אשר בהשפעת 'הבקורת הגבוה' עדיין מתמקדת באיתור מקורותיהם של האלמנטים השונים בטקסט ומזניחה את ההיבט של חבור ספרותי.
המאמר הזה נובע ממחקר המנסה למצוא ראיות מוצקות לאמונתו של פראנקעל שהמשנה נבנתה על ידי אומן. המחקר מתמקד בהגדרת חלקי הפרק ושחזורו על פי יסודותיו. כבר ברור שיש שני סוגים של מרכיבים בפרק ולא אחד בלבד כמשתמע מן החלוקה למשניות. הלכות, או פיסקאות בודדות מתקבצות לפי תוכנן או לשונן ברצפים שהם על פי רוב זוגות או שלשות. מספר הרצפים וסוגיהם (זוגות או שלשות) קובעים את מבנה הפרק. יש פרקים שבנויים מסוג אחד של רצף וניתן להגדיר את מבניהם במספר החזרות של אותו סוג רצף. לדוגמה, בסדר מועד נמצאים עשרים וארבעה פרקים הבנויים מחמשה רצפים משולשים 3X5)). בפרקים הכוללים יותר מסוג רצף אחד יש כלל של סימטרייה, הסוגים השונים משתלבים במבנה סימטרי מובהק. כדוגמה לכך, הפרק אשר לפנינו מתחלק לרצפים של 2, 3, 3, 3, ו2 פיסקאות כל אחד. עוד לא נמצא אף פרק אשר יש בו יותר מחמשה רצפים.
שחזרתי את מבניהם של כמעט כל פרקי המשנה ומצאתי בפרקים רבים היבטים של סדר מורכב אשר קשה לפרש על פי צורכי סדור ההלכות. הפרק שאנו עומדים לבדוק אינו יוצא מן הכלל בהיותו מסודר במבנה סימטרי מובהק, אבל הוא כן יוצא דופן במורכבות הסדר הפנימי, ונראה לי שהוא המורכב ביותר בסדר מועד. יש בו קשרים רבים בין חלקיו וסדרים בתוך סדרים. דומני שבירורם יכול להעלותנו על הדרך לאמת את דברי פראנקעל ש'כל חלקי הבית אחוזים זה בזה'. המאמר יחולק לשלשה חלקים. בחלק הראשון יוגדר מבנה הפרק. החלק השני יעסוק בברור 'הכללים אשר על פיהם נבנתה המשנה ולא הנחיל לנו המסדר בפירוש' המשתמעים ממבנה הפרק. בסוף אדון במקומו של הפרק בסוף מסכת עירובין.
א : הגדרת מבנה הפרק
מה הם חלקי הפרק? המשניות? אם כן, אילו משניות, של הבבלי, הירושלמי או של ספרי המשניות? על אף שיש ראיות שהחלוקה ל'הלכות' ישנה, היא שונה ממקור למקור:
החלוקה בכלל ישנה איפה, אלא שלא הרי גודל המשנה במשנה שבבבלי, כמשנה שבמשניות ולא הרי זו כהרי המשנה שבירוש', ולא הרי המשנה שבמשנה שבירוש' כהרי משנת הפיסקאות שבירוש'....מה שבספר זה שתי משניות בספר שני משנה אחת: זה מפסיק כאן וזה מפסיק במקום אחר, ולפעמים בלי שים לב לענין...[iv]
אי אפשר להגיד בפשטות שהמשניות הן חלקי הפרק. לכן, ניסיתי לראות אם יש סימנים ברורים בתוך הפרק לחלוקה למרכיבים. בפרקנו יש במספר מקומות שני קטעים סמוכים מנוסחים באותה הלשון. בדוגמאות שאביא עכשיו, וכן בכל המאמר, סימון החלוקה למשניות לפי אלבק מופיע בסוגריים[v]. בהמשך אציג דרך אחרת לסמן את חלקי הפרק. הנה שתי דוגמאות של 'זוגיות' בנוסחה:
1א. (ה) לא יעמד אדם ברשות היחיד וישתין ברשות הרבים ברשות הרבים וישתין ברשות היחיד וכן לא ירק רבי יהודה אומר אף משנתלש רקו בפיו לא יהלך ארבע אמות עד שירק
1ב. (ו) לא יעמד אדם ברשות היחיד וישתה ברשות הרבים ברשות הרבים וישתה ברשות היחיד אלא אם כן הכניס ראשו ורבו למקום שהוא שותה וכן בגת
2א. (ז) בור ברשות הרבים וחליתו גבוהה עשרה טפחים חלון שעל גביו ממלאין הימנו בשבת
2ב. אשפה ברשות הרבים גבוהה עשרה טפחים חלון שעל גבה שופכין לתוכה מים בשבת
בזוג הראשון ניסוח ארוך בראש הקטע חוזר על עצמו בשנוי מלה אחת: וישתין -וישתה. גם בזוג השני נמצא נוסחה חוזרת: 'ברשות הרבים...גבוהה עשרה טפחים'. ניכר שבשני הזוגות יש צד של נגדיות בין שני בני הזוג. בראשון הנגדיות בולטת במלים ישתין-ישתה. בזוג השני יש הקבלה לפעולות האלה: ממלאין-שופכין. שני הזוגות האלה אינם רצופים על אף סימון המשניות:ה-ז. דילגתי בכוונה על חלק של משנה ו שלדעתי מהווה יחידה בפני עצמה. זה הקטע שהחסרתי:
א. קולט אדם מן המזחילה למטה מעשרה טפחים
ב. ומן הצנור מכל מקום שותה
אין כאן נוסחה חוזרת אבל יש זוג הלכות. כמו בשני הזוגות הבולטים גם כאן שתי פעולות דומות: קולט ושותה. יש יסוד לומר שמצאנו שלושה זוגות רצופים. השני 'קולט אדם וכו'' פחות מובהק מן האחרים, אבל יש סימנים למגמה של זוגות הלכות. יתכן שיש גם רמז לזה בפתיחת הפרק 'המוצא תפלין מכניסן זוג זוג'. האם זו יכולה להיות הוראת המחבר לסדור הדברים? מצאנו 'הלכות פרודות' לפי אלבק. וכפי שפירט אפשטיין, ההלכות האלה כלל לא שייכות למקום הזה. מי שמוצא הלכות פרודות לא במקומן בדומה למוצא תפלין 'מכניסן זוג זוג'. בכל אופן, 'התפלין' נכנסים זוג זוג, הפרק בנוי כולו משלושה עשר זוגות. אציג אותם כסדרם.
הזוגות
1 | |
B מצאן צבתים או כריכות מחשיך עליהן ומביאן ובסכנה מכסן והולך לו (ב)רבי שמעון אומר נותנן לחברו וחברו לחברו עד שמגיע לחצר החיצונה וכן בנו נותנו לחברו וחברו לחברו אפלו מאה רבי יהודה אומר נותן אדם חבית לחברו וחברו לחברו אפלו חוץ לתחום אמרו לו לא תהלך זו יותר מרגלי בעליה | A (א) המוצא תפלין מכניסן זוג זוג |
לזוג הראשון יש הקבלה לשונית בפתיחות: המוצא-מצאן. יש כאן דוגמה של חלוקה לא מוצלחת למשניות. משנה (ב) 'רבי שמעון אומר' אינה ענין בפני עצמה. רבי שמעון חולק על תנא קמא בהלכה של 'מצאן צבתים', בדיוק כמו שרבן גמליאל חולק על ההלכה של תנא קמא ב'המוצא תפילין'. | |
2 | |
B היה קורא בראש הגג ונתגלגל הספר מידו עד שלא הגיע לעשרה טפחים גוללו אצלו משהגיע לעשרה טפחים הופכו על הכתב רבי יהודה אומר אפלו אין מסלק מן הארץ אלא כמלא מחט גוללו אצלו רבי שמעון אומר אפלו בארץ עצמו גוללו אצלו שאין לך דבר משום שבות עומד בפני כתבי הקדש | A (ג) היה קורא בספר על האסקפה נתגלגל הספר מידו גוללו אצלו |
גם כאן יש קשר לשוני בפתיחות: היה קורא-היה קורא. | |
3 | |
B עומד אדם ברשות היחיד ומטלטל ברשות הרבים ברשות הרבים ומטלטל ברשות היחיד ובלבד שלא יוציא חוץ מארבע אמות | A (ד) זיז שלפני החלון נותנין עליו ונוטלין ממנו בשבת |
שני הקטעים עוסקים בטלטול: 'נותנין עליו ונוטלין', 'ומטלטל'. יש גם דמיון ציורי. גם הזיז וגם יד האדם הפועל ברשות הסמוכה הינם בליטות מחוץ לרשות עיקר הגוף. | |
4 | |
B (ו) לא יעמד אדם ברשות היחיד וישתה ברשות הרבים ברשות הרבים וישתה ברשות היחיד אלא אם כן הכניס ראשו ורבו למקום שהוא שותה וכן בגת | A (ה) לא יעמד אדם ברשות היחיד וישתין ברשות הרבים ברשות הרבים וישתין ברשות היחיד וכן לא ירק רבי יהודה אומר אף משנתלש רקו בפיו לא יהלך ארבע אמות עד שירק |
5 | |
B ומן הצנור מכל מקום שותה | A קולט אדם מן המזחילה למטה מעשרה טפחים |
6 | |
B אשפה ברשות הרבים גבוהה עשרה טפחים חלון שעל גבה שופכין לתוכה מים בשבת | A (ז) בור ברשות הרבים וחליתו גבוהה עשרה טפחים חלון שעל גביו ממלאין הימנו בשבת |
7 | |
B הדלת שבמקצה וחדקים שבפרצה ומחצלות אין נועלין בהן אלא אם כן גבוהים מן הארץ | A (ח) אילן שהוא מסך על הארץ אם אין נופו גבוה מן הארץ שלשה טפחים מטלטלין תחתיו שרשיו גבוהין מן הארץ שלשה טפחים לא ישב עליהן |
בשני הקטעים הלשון היא 'גבוהין מן הארץ'. הנוסחה הזאת לא מופיעה בפרק חוץ מכאן. | |
8 | |
B (י) נגר שיש בראשו גלסטרא רבי אלעזר אוסר ורבי יוסי מתיר אמר רבי אלעזר מעשה בכנסת שבטבריא שהיו נוהגין בו התר עד שבא רבן גמליאל והזקנים ואסרו להן רבי יוסי אומר אסור נהגו בה בא רבן גמליאל והזקנים והתירו להן | A (ט) לא יעמד אדם ברשות היחיד ויפתח ברשות הרבים ברשות הרבים ויפתח ברשות היחיד אלא אם כן עשה מחצה גבוהה עשרה טפחים דברי רבי מאיר אמרו לו מעשה בשוק שלפטמין שהיה בירושלם שהיו נועלין ומניחין את המפתח בחלון שעל גבי הפתח רבי יוסי אומר שוק שלצמרים היה |
אין כאן לא הקבלה לשונית וגם לא הלכתית. הדמיון בין הקטעים הוא צורני בלבד. בשניהם מובא מעשה, ודעת רבי יוסי על המעשה. בשניהם רבי יוסי חולק על דיוק המובא. בראשון הוא לא חולק על ההלכה אלא על מקום ההתרחשות: 'רבי יוסי אומר שוק של צמרים היה'. בשני הוא מסכים למקום המעשה אבל חולק על תוכן פסק ההלכה במעשה: 'רבי יוסי אומר אסור נהגו בה'. | |
9 | |
B (יב) מחזירין ציר התחתון במקדש אבל לא במדינה והעליון כאן וכאן אסור רבי יהודה אומר העליון במקדש והתחתון במדינה | A (יא) נגר הנגרר נועלים בו במקדש אבל לא במדינה והמנח כאן וכאן אסור רבי יהודה אומר המנח מתר במקדש והנגרר במדינה |
מכוון שיש הרבה הלכות כאן בלשון 'במקדש אבל לא במדינה', אין זה סימן לזוגיות. בזוג הזה, כמו שבזה שבא לפניו, תנא אחד חולק בשני חלקי הזוג. כאן רבי יהודה חולק על תנא קמא. יש גם דמיון בין הנגר ובין הציר. | |
10 | |
B קושרין נימא במקדש אבל לא במדינה אם בתחלה כאן וכאן אסור | A (יג) מחזירין רטיה במקדש אבל לא במדינה אם בתחלה כאן וכאן אסור |
שני הקטעים נוקטים בקשרים. בשניהם יש את הנוסחה: 'אם בתחלה כאן וכאן אסור'. | |
11 | |
B (יד) כהן שלקה באצבעו כורך עליה גמי במקדש אבל לא במדינה אם להוציא דם כאן וכאן אסור | A חותכין יבלת במקדש אבל לא במדינה ואם בכלי כאן וכאן אסור |
יש כאן קשר בין 'חותכין יבלת' ובין 'כהן שלקה בידו'. | |
12 | |
B וממלאים מבור הגולה ומבור הגדול בגלגל בשבת ומבאר הקר ביום טוב | A בוזקין מלח על גבי הכבש בשביל שלא יחליקו |
שתי הפעולות קשורות בעקיפין לעבודת המקדש. | |
13 | |
B מהיכן מוציאין אותו מן ההיכל ומן האולם ומבין האולם ולמזבח דברי רבי שמעון בן ננס רבי עקיבא אומר מקום שחיבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת משם מוציאין אותו ושאר כל המקומות כופין עליו פסכתר רבי שמעון אומר מקום שהתירו לך חכמים משלך נתנו לך שלא התירו לך אלא משום שבות | A (טו) שרץ שנמצא במקדש כהן מוציאו בהמינו שלא לשהות את הטמאה דברי רבי יוחנן בן ברוקה רבי יהודה אומר בצבת שלעץ שלא לרבות את הטמאה |
כאן יש שני הבטים של הוצאת שרץ שנמצא במקדש: איך מוציאים אותו ומהיכן. | |
[i] הר' זכריה פראנקעל, דרכי המשנה, הוצאת ספרים סיני, תל-אביב, (ללא שנה), עמ' 282
[ii] המהר'ל מפראג ניסח את המשתמע מ'אמונת חכמים' בפרוש המשנה כך: 'אין ספק כי דברי חכמים הם דברים עמוקים מאוד ולא נאמרו דברי חכמים באומד דעת ובסברא כמו שיש חושבים ומפרשים דברי חכמים, אבל כל דבור ודבור דברי חכמה עמוקה מאוד ולכן פירוש דבריהם גם כן צריך הבנה ועיון רב ולא בדעת הראשון כלל'. המהר'ל מפראג, דרך חיים, הוצאת מכון 'יד מרדכי', תל-אביב, תשל'ה, עמ' עא.
[iii] זכיתי לשבת ארבע שנים בבית מדרשו של יאשה קליין ב: St. John's College. שם שמעתי גם הרצאות של חברו פרו' שטראוס. שניהם הושפעו רבות על ידי מורם, פרופ' הוסרל. בגלל מסירותו האדירה להוראה, קליין השאיר לנו ספר אחד בלבד:
Jacob Klein, Plato's Trilogy, Chicago 1977
שטראוס המפורסם יותר כתב ספרים רבים במדעי המדינה ופילוסופיה. במדעי היהדות הוא כתב את הספר החשוב:
Leo Strauss, Persecution And The Art of Writing, Glenco, Ill. 1952.
שם הוא הציג את התאוריה של הטקסט הכפול: החצוני לרבים והפנימי ליחידי סגולה. ממחקרי הרחב במשנה יש כעת ראיות לכאורה שגם בה שני משורים נפרדים: החצוני העוסק בהלכות, והפנימי הסמוי במבנה העוסק בתחום על הלכתי. עדיין מוקדם מדי להסיק מסקנות לגבי מהות הנושא המתלווה להצגת ההלכות, אבל יובאו במאמר הזה קצת רמזים לעצם קיומו של משור מחשבתי נוסף במשנה.
[iv] י"נ אפשטיין, מבוא לנוסח המשנה, ירושלים, תש"ח, עמ' 1001
[v] חנוך אלבק, ששה סדרי משנה, הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים, תשל'ח
[3] יעקב נחום הלוי אפשטיין, מבואות לספרות התנאים, הוצאת ספרים ע'ש י'ל מאגנס, ירושלים, 1957, עמ' 300
[4] J. Neusner, A History of the Mishnaic Law of Appointed Times, Leiden 1981, p. 127