הטקסט המלא של חמשת הזוגות

לפני שנמשיך בניתוח, הבה נבחן את הטקסט המלא של חמשת הזוגות כפי שהוא מופיע באבות א׳:

פסאודו-היסטוריה כאמצעי ספרותי

חמשת הזוגות מוצגים במסגרת היסטורית, כאשר כל זוג "מקבל מסורת" מהקודם לו. אולם, הצגה כרונולוגית זו מעלה שאלות מיידיות עבור הקורא הזהיר. חמשת הזוגות המנויים באבות כדורות רצופים לא יכלו בשום אופן להשתרע על פני כמעט ארבע מאות השנים שהם תופסים בכרונולוגיה של אבות. פער זה מרמז שהדאגה העיקרית של המחבר לא הייתה דיוק היסטורי אלא יצירת מבנה ספרותי שיתמוך בתובנות פילוסופיות ותיאולוגיות עמוקות יותר.

השימוש בפסאודו-היסטוריה כאמצעי ספרותי מתריע מיד לחפש מעבר להצגה השטחית. אם האמרות מסודרות על פי עיקרון שאינו כרונולוגיה קפדנית, מה יכול להיות אותו עיקרון? המהר"ל מפראג מציע פתרון לחידה זו בהציעו שיש לקרוא את קטע הזוגות כחיבור פילוסופי ולא כתיעוד היסטורי.

יתרה מכך, סביר שהאמרות עצמן הן פסאודאפיגרפיות – נבנו על ידי מחבר אבות ולא היו המילים האותנטיות של הדמויות ההיסטוריות שאליהן הן מיוחסות. זה מתברר כאשר אנו בוחנים עד כמה כל אמרה מעוצבת בקפידה כדי להשתלב במבנה הכולל. נראה בלתי סביר שעשר ההצהרות הללו במקרה הן היחידות שנשתמרו ממנהיגים אלה, מסודרות בצורה מושלמת ליצירת הדפוס המתוחכם שאנו עומדים לגלות.

תובנת המהר"ל: חיבור עם כללים

בפירושו דרך חיים, המהר"ל מפראג ראה את המשנה לא כאוסף של אלמנטים נפרדים אלא כחיבור מכוון שחלקיו מתייחסים זה לזה על פי עקרונות מדויקים. ניתוחו מגלה שני כללי ארגון עיקריים בקטע חמשת הזוגות:

הכלל הסטטי: אהבה ויראה

המהר"ל מזהה דפוס עקבי ביחסים בין חברי כל זוג. החבר הראשון של כל זוג, שבהיסטוריה נשא את התואר נשיא, מדבר באופן עקבי מנקודת מבט של אהבה, בעוד החבר השני, אב בית הדין, מדבר מנקודת מבט של יראה.

הבחנה זו אינה שרירותית אלא משקפת את התפקידים השונים שמילאו פקידים אלה בחברה היהודית. הנשיא, כמנהיג הנעלה, משרת באופן טבעי מאהבה והכרת תודה על מעמדו הרם. אב בית הדין, האחראי על הצדק, פועל בהכרח מנקודת מבט של יראה, ומבטיח שהחוקים נשמרים כראוי. כפי שמסביר המהר"ל:

"יש לך לדעת כי הראשון יוסי בן יועזר היה נשיא ויוסי בן יוחנן היה אב בית דין. והנה הנשיאות היא מעלה, ומי שהשם יתברך רוממו והגדילו יהיה אוהב את השם על ההגדלה שהגדיל אותו ויעבוד אותו מאהבה, כי צריך להיות מכיר טובה על הטובה שגמל לו, ולפיכך מוסרו הוא על אהבת השם. ואב בית דין כמו שמורה שמו שהוא על הדין, ומוסרו מצד היראה. כי מצד שמדתו הדין, הוא על היראה."

דפוס זה ניכר לאורך הטקסט. הנשיא בדרך כלל מציע הוראות חיוביות ("קנה לך חבר", "אהוב את המלאכה"), בעוד אב בית הדין נוטה לאיסורים ואזהרות שליליים ("אל תתחבר לרשע", "הזהרו בדבריכם"). הבחנה עקבית זו מבססת דיאדה יסודית העוברת דרך החיבור כולו.

הכלל הדינמי: מעגלי דאגה מתרחבים

בעוד הכלל הסטטי מבסס יחס קבוע בין חברי כל זוג, המהר"ל מזהה גם זרימה דינמית מזוג לזוג. כל זוג עוקב "מוסיף על" הקודם על ידי הרחבת מעגל הדאגה החברתית:

• זוג ראשון: מתמקד בבית ובמשק הבית המיידי
• זוג שני: מתרחב לקשרים אישיים קרובים (מורים, חברים, שכנים)
• זוג שלישי: עוסק ביחסים משפטיים פורמליים בבית המשפט
• זוג רביעי: עוסק ביחסים עם בעלי הכוח ועם תלמידים
• זוג חמישי: מקיף את כל האנושות

המהר"ל מתאר תנועה זו כ"התפשטות" – התקדמות מתחום הפרט הפרטי לתחום חברתי רחב יותר ויותר. התקדמות זו יוצרת מקבילה לזרימה ההיסטורית המתוארת בפתיחת הפרק, כאשר שני הרצפים חולקים תחושה של התפתחות לאורך זמן.

הפירמידה האקדמית: תפקידים וקהלים

בהתבסס על תובנות המהר"ל, אנו יכולים לזהות דפוס עמוק יותר הטמון במבנה חמשת הזוגות. כל זוג פונה לקהל ספציפי המתאים לתפקיד במה שניתן לכנות "פירמידה אקדמית":

• זוג ראשון: פונה להדיוט או בעל הבית
• זוג שני: פונה לתלמיד או חבר
• זוג שלישי: פונה לדיין
• זוג רביעי: פונה לחכם
• זוג חמישי: פונה לאדם בעל מימוש עצמי

היררכיה מתקדמת זו אינה מוצהרת במפורש אלא עולה מניתוח זהיר של תוכן הצהרות כל זוג. ההתמקדות של הזוג הראשון בבית פונה בבירור לבעל הבית. הזוג השלישי פונה במפורש לדיינים עם הדרכה ספציפית להליכי בית משפט. הזוג הרביעי כולל את פנייתו הישירה של אבטליון ל"חכמים".

ככל שאנו עולים בפירמידה זו, כל תפקיד הופך מוגבל יותר, מכיל פחות אנשים אך מפעיל השפעה גדולה יותר. בעל הבית מייצג את המעמד הרחב ביותר, בעוד שדיינים וחכמים יוצרים קבוצות עילית קטנות יותר בהדרגה. זה יוצר מבנה פירמידלי עם האדם בעל המימוש העצמי – המיוצג בסופו של דבר על ידי הלל ושמאי, ש"בתיהם" או בתי הספר שלהם יעצבו את המחשבה היהודית לדורות – בפסגה.

ההתקדמות של האמצעים הספרותיים: רצף מתוחכם

אחד ההיבטים העדינים ביותר של מבנה חמשת הזוגות הוא ההתקדמות של האמצעים הספרותיים המשמשים לביסוס הנושא המשותף של הצהרות כל זוג. התקדמות זו משקפת את ההיררכיה האקדמית ודורשת כישורי פרשנות מתוחכמים יותר ויותר מהקורא:

זוג ראשון: שפה זהה

ההצהרות של הזוג הראשון מתחילות במילים זהות: "יהי ביתך". זה יוצר מקבילה מוחלטת שאינה מותירה ספק לגבי נושאם המשותף. החזרה כה ברורה שאפילו הקורא הבסיסי ביותר אינו יכול להחמיץ אותה. מעבר למקבילה לשונית זו, ההצהרות חולקות גם דמיון מבני – לשתיהן שלושה חלקים ועוסקות בשיחה באלמנט השלישי שלהן ("והוי שותה בצמא את דבריהם" ו"ואל תרבה שיחה").

זוג שני: מבנה ומינוח דומים

להצהרות הזוג השני חסרה המקבילה הלשונית הברורה של הראשון אך הן חולקות קווי דמיון מבניים ומינוחיים כאחד. לכל אחת בדיוק שלושה חלקים, ושתיהן משתמשות בצורות של השורש "חבר" באלמנטים השניים שלהן ("חבר" ו"תתחבר"). בעוד שמקבילות אלה פחות ברורות מאלה של הזוג הראשון, הן עדיין מספקות אותות ברורים לחיבור.

זוג שלישי: נושא משותף בלבד

להצהרות הזוג השלישי אין מקבילות לשוניות או מבניות. הקשר שלהן הוא אך ורק דרך הנושא – שתיהן פונות בבירור לדיינים במסגרת בית משפט. הקורא חייב להתמקד לחלוטין בתוכן ולא בצורה כדי לזהות את המשותף ביניהן. זה מייצג מעבר ממקבילות שטחיות למהותיות, הדורש מעורבות עמוקה יותר מהקורא.

זוג רביעי: זיהוי דרך דפוס

ההצהרות של הזוג הרביעי נראות שונות על פני השטח. עם זאת, אבטליון פונה ישירות ל"חכמים", ומספק רמז ששתי ההצהרות פונות לאלה בעמדות מנהיגות. הקורא חייב ליישם את הדפוס שנקבע על ידי הזוגות הקודמים כדי לזהות ששני החברים פונים לאותו קהל. זה דורש השתתפות פעילה בתהליך הפרשני – הקורא חייב להיות "חכם" מספיק כדי לזהות את הדפוס.

זוג חמישי: אינטגרציה יצירתית

הזוג החמישי מאתגר את הקורא ליצור קריאה אינטגרטיבית הכוללת הן את הדפוס של הזוגות הקודמים והן את המיקום הייחודי של הלל ושמאי כמייסדי בתי ספר שיעצבו את המסורת עצמה. ברמה זו, הקורא כבר לא רק מזהה דפוסים אלא יוצר משמעות באופן פעיל – משקף את תפקידם של הלל ושמאי כיוצרי מסורת דרך בתי הספר הפרשניים שלהם.

התקדמות זו של אמצעים ספרותיים הופכת את הקורא ממקבל סביל של מקבילות ברורות ליוצר פעיל של משמעות – בדיוק משקפת את השינוי מתלמיד תלוי לחכם עצמאי המתואר על ידי הפירמידה האקדמית.

אלמנטים מבניים מיוחדים: ראשון ואחרון

המבנה מכיל אלמנטים מיוחדים המסמנים את תחילתו וסופו, מספקים מסגרת לחיבור כולו ומציעים רמזים חיוניים לפרשנותו:

הזוג הראשון: שלושה דוברים

ההצהרה המיוחסת ליוסי בן יוחנן (1ב) ייחודית בכך שהיא מכילה שלושה קולות נפרדים:

1. יוסי בן יוחנן עצמו: "יהי ביתך פתוח לרוחה, ויהיו עניים בני ביתך. ואל תרבה שיחה עם האשה."
2. מקור אנונימי: "באשתו אמרו, קל וחומר באשת חברו."
3. הקול הקולקטיבי של החכמים: "מכאן אמרו חכמים: כל זמן שאדם מרבה שיחה עם האשה גורם רעה לעצמו..."

מבנה שלושת הדוברים הזה מדגיש סמכות חיצונית ותלות בפרשנויות של אחרים – מתאים בדיוק לתחילת רצף התפתחותי הנע לעבר עצמאות גוברת.

הזוג החמישי: שלושה נאומים

ההצהרה של הלל (5א) ייחודית בכך שהיא מכילה שלושה נאומים נפרדים:

1. "הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה."
2. "נגד שמא אבד שמיה, ודלא מוסיף יסוף, ודלא יליף קטלא חייב, ודישתמש בתגא חלף."
3. "אם אין אני לי, מי לי, וכשאני לעצמי, מה אני, ואם לא עכשיו, אימתי?"

מבנה שלושת הנאומים הזה מדגיש התפתחות פנימית ועצמאות – מתאים בדיוק לסוף רצף שנע מתלות לעצמאות.

היחס הכיאסטי בין האלמנטים המיוחדים הללו – שלושה קולות חיצוניים ב-1ב ושלושה נאומים פנימיים ב-5א – ממסגר את החיבור כולו ומחזק את השינוי מתלות חיצונית לעצמאות פנימית המגדיר את התהליך בן חמשת השלבים.

השמות: פישוט מתקדם

אפילו שמות הזוגות עוברים תהליך של פישוט המקביל לזרימה הרעיונית:

• זוג ראשון: יוסי בן יועזר איש צרדה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים (שמות בני שלושה חלקים עם מקום מוצא)
• זוג שני: יהושע בן פרחיה ונתאי הארבלי (פורמט מעורב)
• זוג שלישי: יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח (פורמט רגיל "פלוני בן אלמוני")
• זוג רביעי: שמעיה ואבטליון (שמות פרטיים בלבד)
• זוג חמישי: הלל ושמאי (שמות פרטיים קצרים יותר בלבד)

פישוט מתקדם זה ממזהים מפורטים במיוחד לציון הפשוט ביותר האפשרי משקף את תהליך ההתפשטות שהמהר"ל מזהה בתוכן הרעיוני. זה מחזק את התחושה שהחיבור כולו נע ממורכבות למהות, מהגדרות חיצוניות מפורטות לאמיתות פנימיות פשוטות.

שתי העמודות: כיוון פנימי וחיצוני

בעוד המהר"ל מתאר את ההבחנה בין העמודות כאחת של "אהבה" ו"יראה", ניתוח נוסף מגלה שניתן להבין אותה גם כהבחנה בין כיוון פנימי וחיצוני:

• עמודה א (נשיאים): מתמקדת בהתפתחות הפנימית של הפרט, מימוש עצמי ומעורבות חיובית עם העולם
• עמודה ב (אבות בית דין): מתמקדת בגבולות, הגבלות, דיבור נכון ואינטראקציות עם אחרים

מספר דפוסים טקסטואליים תומכים בהבחנה זו:

1. ארבעה מתוך חמשת הנאומים בעמודה ב מכילים אזהרות לגבי דיבור ("אל תרבה שיחה", "הוי זהיר בדבריך", "אמור מעט"), בעוד שאף אחד בעמודה א אינו עושה זאת.
2. השורש "רב" (שמשמעותו גם "הרבה" וגם "מורה/סמכות") מופיע בעמודות מתחלפות עם משמעויות שונות – בעמודה א כ"מורה" או "סמכות", בעמודה ב כ"הרבה".
3. עמודה ב מתמקדת באופן עקבי בתוצאות של מעשים, בעוד עמודה א מתמקדת יותר בעקרונות ובפעולות חיוביות.

הבחנה זו בין כיוון פנימי וחיצוני יוצרת יחס משלים בין העמודות, כאשר כל זוג מציג את שני ההיבטים של אותו נושא או תפקיד.

תהליך המימוש העצמי

כאשר ההבחנה האופקית בין העמודות (פנימי/חיצוני) משולבת עם ההתקדמות האנכית של הזוגות (הדיוטות לחכמים), תהליך מאוחד מתגלה. ניתן להבין תהליך זה כמסע בן חמישה שלבים של מימוש עצמי, בו הפרט נע מתלות מוחלטת בקלט חיצוני לעצמאות יצירתית:

1. שלב 1 (זוג ראשון): הפרט הוא לוח חלק, תלוי בקלט חיצוני. המטפורה של הבית מייצגת כלי שיש למלא. אפילו החבר בעל הכיוון הפנימי של זוג זה (1א) מדבר על "שתייה" של דברי אחרים.
2. שלב 2 (זוג שני): הפרט יוצר קשרים עם מורים ועמיתים, מתחיל לפתח הבחנה בין יחסים מועילים ומזיקים.
3. שלב 3 (זוג שלישי): הפרט מפתח שיפוט ויכולת להעריך ראיות, להבחין בין עדות אמת ושקר.
4. שלב 4 (זוג רביעי): הפרט נוטל על עצמו אחריות מנהיגות, מזהה את הסכנות הפוטנציאליות של כוח והשפעה.
5. שלב 5 (זוג חמישי): הפרט משיג מימוש עצמי מלא, מאזן הסתמכות עצמית ("אם אין אני לי, מי לי?") עם אחריות חברתית ("וכשאני לעצמי, מה אני?").

תהליך זה הופך את ה"בית" הפרטי של הזוג הראשון ל"בתים" (בתי ספר) של הלל ושמאי בזוג החמישי – מוסדות שיעצבו את המסורת היהודית לדורות הבאים. הפרט בעל המימוש העצמי המלא אינו רק מקבל מסורת אלא הופך מסוגל ליצור אותה.

הלל ושמאי: פסגת הפירמידה

הזוג החמישי, הלל ושמאי, שונים באופן משמעותי מארבעת הזוגות הקודמים. בעוד שאנו יודעים מעט יחסית על הזוגות הקודמים, שפסיקותיהם היו בעלות השפעה מינימלית על התפתחות ההלכה היהודית, הלל ושמאי הם דמויות יסוד שמחלוקותיהם מהוות את הבסיס שעליו התפתחה תורה שבעל פה בתקופה הרבנית. למעלה משלוש מאות ממחלוקותיהם נרשמו בתלמוד.

מציאות היסטורית זו מרמזת שמבנה חמשת הזוגות אולי נבנה במיוחד כדי להציג את הלל ושמאי כשיאו של תהליך התפתחותי. הבית של הזוג הראשון הופך דרך התהליך בן חמשת השלבים לבתים של הלל ושמאי – אסכולות מחשבה שיתעלו מעל מייסדיהן ויעצבו מסורת במשך מאות שנים.

ההצהרה הייחודית בת שלושת החלקים של הלל מחזקת פרשנות זו. נאומו הראשון מזכיר את אהרן, הכהן הגדול – בעל המשרה הפורמלית הגבוהה ביותר בהיררכיה המקראית. אבל הלל הופך את משמעות משרה זו על ידי המצאת קטגוריה שלא הוזכרה קודם לכן: "תלמידיו של אהרן". פרשנות מחדש יצירתית זו של המסורת מדגימה בדיוק את היכולת לחדשנות שהשלב החמישי מפתח.

ההצהרה השלישית של הלל, עם השימוש שלה בגוף ראשון ("אם אין אני לי, מי לי?"), פונה ישירות לקורא באופן שמזמין יישום אישי. היא מטילה את האחריות למימוש עצמי ישירות על הפרט, ומשלימה את השינוי ממקבל סביל ליוצר פעיל.

גלוי וטמון: שתי רמות של קריאה

מבנה קטע הזוגות מדגים בצורה מבריקה את ההבחנה בין קריאות גלויות וטמונות המאפיינת חלק גדול מהספרות הרבנית:

• קריאה גלויה: מתייחסת לכל אמרה כיחידה עצמאית, מתמקדת בתוכן המוסרי או הפילוסופי שלה בבידוד. קריאה זו נגישה לכל הקוראים ומספקת הדרכה אתית חשובה.
• קריאה טמונה: מזהה את מבנה חמשת הזוגות כחיבור מאוחד עם רבדים מרובים של משמעות הטמונים בארגונו. קריאה זו נגישה רק לאלה שיכולים לתפוס ולפרש את הדפוסים העדינים של הטקסט.

הבחנה זו מטופלת במפורש באזהרתו החידתית של אבטליון: "חכמים, הזהרו בדבריכם, שמא תחובו חובת גלות, ותגלו למקום מים הרעים, וישתו התלמידים הבאים אחריכם וימותו, ונמצא שם שמים מתחלל." בקריאה טמונה, ניתן להבין זאת כאזהרה על הסכנות של חשיפת ידע טמון לאלה שאינם מוכנים לקבל אותו.

המונח הדו-משמעי "גלות" בהצהרתו של אבטליון יכול להיקרא גם כ"גלות" או "גילוי" – מרמז על אזהרה מפני חשיפת יותר מדי לתלמידים לא מוכנים. המטפורה של ידע כמים מתחברת חזרה להצהרתו של יוסי בן יועזר על "שתייה בצמא את דבריהם" וקדימה ל"מים הרעים" שעלולים להזיק לתלמידים לא מוכנים.

מבנה הזוגות כולו מגלם אפוא את עצם התהליך שהוא מתאר – העברת ידע טמון מדור לדור. על ידי הטמנת ידע זה בתוך מבנה שניתן לקרוא במספר רמות, המחבר מבטיח שהוא יישאר נגיש רק לאלה המוכנים לקבל אותו תוך מתן הדרכה אתית חשובה לכל הקוראים.

סיכום: מאוסף לחיבור

הניתוח שלנו של מבנה חמשת הזוגות באבות א׳ מגלה שמה שנראה תחילה כאוסף של אמרות מנותקות הוא למעשה חיבור ספרותי מתוחכם עם רבדים מרובים של משמעות. המסגרת של הפרק – העברת ידע טמון ממשה בסיני – עולה בקנה אחד עם תוכנו, המדגים שיטה להעברת ידע טמון דרך דפוסים מבניים המזמינים השתתפות פעילה יותר ויותר מהקורא.

התהליך בן חמשת השלבים הטמון במבנה הופך את הקורא ממקבל סביל ליוצר פעיל – משקף את השינוי ההיסטורי מקבלת ההתגלות בסיני להתפתחותה היצירתית בבתי הספר של הלל ושמאי. בדרך זו, הטקסט לא רק מתאר אלא מבצע את תהליך המסורת, מזמין כל קורא להפוך לחלק משרשרת המסירה שהחלה במשה.

מחבר אבות יצר את מה שליאו שטראוס כינה "כתיבה בין השורות" – טקסט שניתן לקרוא במספר רמות, המספק הדרכה חשובה לכל הקוראים תוך שמירת תובנותיו העמוקות ביותר לאלה המסוגלים לתפוס את דפוסיו העדינים. טכניקה ספרותית מתוחכמת זו מעלה שאלות מרתקות על הקשר בין מבנה המשנה לטקסטים קדומים יותר שגם הם משתמשים במבנים דו-ממדיים כדי להעביר משמעות – במיוחד עשרת הדברים, המשתמשים באופן דומה בסידור זוגי כדי לתקשר במספר רמות בו זמנית.