מסכת מקואות

פרק ד


(א) המניח כלים תחת הצנור
אחד כלים גדולים ואחד כלים קטנים
אפלו כלי גללים כלי אבנים כלי אדמה
פוסלין את המקוה
אחד המניח ואחד השוכח
כדברי בית שמאי
ובית הלל מטהרין בשוכח
אמר רבי מאיר
נמנו ורבו בית שמאי על בית הלל
ומודים בשוכח בחצר שהוא טהור
אמר רבי יוסי
עדין מחלקת במקומה עומדת


(ב) המניח טבלא תחת הצנור
אם יש לה לבזבז פוסלת את המקוה
ואם לאו אינה פוסלת את המקוה
זקפה לדוח
בין כך ובין כך אינה פוסלת את המקוה


(ג) החוטט בצנור לקבל צרורות
בשלעץ כל שהוא
ובשלחרס רביעית
רבי יוסי אומר
אף בשלחרס כל שהוא
לא אמרו רביעית אלא בשברי כלי חרס
היו צרורות מתחלחלים בתוכו
פוסלים את המקוה
ירד לתוכו עפר ונכבש כשר


סילון שהוא צר מכאןומכאן ורחב מן האמצע
אינו פוסל
מפני שלא נעשה לקבלה


(ד) מים שאובין ומי גשמים
שנתערבו בחצר ובעוקה ועל מעלות המערה
אם רב מן הכשר כשר
ואם רב מן הפסול פסול
מחצה למחצה פסול
אימתי
בזמן שמתערבים עד שלא יגיעו למקוה
היו מקלחין בתוך המים
אם ידוע שנפל לתוכו ארבעים סאה מים כשרים
עד שלא ירדו לתוכו שלשה לגין מים שאובין
כשר
ואם לאו פסול


(ה) השקת שבסלע
אין ממלאין ממנה ואין מקדשין בה ואין מזין ממנה
ואינה צריכה צמיד פתיל
ואינה פוסלת את המקוה
היתה כלי וחברה בסיד
ממלאין בה ומקדשין בה ומזין ממנה
וצריכה צמיד פתיל
ופוסלת את המקוה
נקבה מלמטה או מן הצד ואינה יכולה לקבל מים כל שהם
כשרה
וכמה יהיה בנקב כשפופרת הנוד
אמר רבי יהודה בן בתירא
מעשה בשקת יהוא שהיתה בירושלם
והיתה נקובה כשפופרת הנוד
והיו כל הטהרות שבירושלם נעשות על גבה
ושלחו בית שמאי ופחתוה
שבית שמאי אומרים עד שיפחת רבה