מסכת פסחים

פרק ו


(א) אלו דברים בפסח דוחין את השבת
שחיטתו וזריקת דמו
ומחוי קרביו והקטר חלביו
אבל צליתו והדחת קרביו
אינן דוחין את השבת


הרכבתו והבאתו מחוץ לתחום וחתיכת יבלתו
אינן דוחין את השבת
רבי אליעזר אומר דוחין
(ב) אמר רבי אליעזר והלא דין הוא
מה אם שחיטה שהיא משום מלאכה דוחה את השבת
אלו שהן משום שבות לא ידחו את השבת
אמר לו רבי יהושע יום טוב יוכיח
שהתירו בו משום מלאכה ואסרו בו משום שבות
אמר לו רבי אליעזר מה זה יהושע מה ראיה רשות למצוה
השיב רבי עקיבא ואמר הזאה תוכיח
שהיא מצוה והיא משום שבות ואינה דוחה את השבת
אף אתה אל תתמה על אלו
שאף על פי שהן מצוה והן משום שבות לא ידחו את השבת
אמר לו רבי אליעזר ועליה אני דן
ומה אם שחיטה שהיא משום מלאכה דוחה את השבת
הזאה שהיא משום שבות אינו דין שדוחה את השבת
אמר לו רבי עקיבא או חלוף
מה אם הזאה שהיא משום שבות אינה דוחה את השבת
שחיטה שהיא משום מלאכה אינו דין שלא תדחה את השבת
אמר לו רבי אליעזר
עקיבא עקרת מה שכתוב בתורה בין הערבים... במועדו
בין בחל בין בשבת
אמר לו רבי הבא לי מועד לאלו כמועד לשחיטה
כלל אמר רבי עקיבא
כל מלאכה שאפשר לעשותה מערב שבת אינה דוחה את השבת
שחיטה שאי אפשר לעשותה מערב שבת דוחה את השבת


(ג) אימתי מביא חגיגה עמו
בזמן שהוא בא בחל בטהרה ובמעט
ובזמן שהוא בא בשבת במרבה ובטמאה
אין מביאין עמו חגיגה


(ד) חגיגה היתה באה מן הצאן מן הבקר מן הכבשים ומן העזים
מן הזכרים ומן הנקבות
ונאכלת לשני ימים ולילה אחד


(ה) הפסח ששחטו שלא לשמו בשבת חיב עליו חטאת
ושאר כל הזבחים ששחטן לשום פסח אם אינן ראויין חיב
ואם ראויין הן רבי אליעזר מחיב חטאת ורבי יהושע פוטר
אמר רבי אליעזר
מה אם הפסח שהוא מתר לשמו כששנה את שמו חיב
הזבחים שהן אסורין לשמן כששנה את שמן אינו דין שיהא חיב
אמר לו רבי יהושע לא
אם אמרת בפסח ששנהו לדבר אסור
תאמר בזבחים ששנן לדבר מתר
אמר לו רבי אליעזר
אמורי צבור יוכיחו שהן מתרין לשמן והשוחט לשמן חיב
אמר לו רבי יהושע לא
אם אמרת באמורי צבור שיש להן קצבה
תאמר בפסח שאין לו קצבה
רבי מאיר אומר אף השוחט לשם אמורי צבור פטור


(ו) שחטו שלא לאוכליו ושלא למנוייו לערלין ולטמאין
חיב
לאוכליו ושלא לאוכליו למנוייו ושלא למנוייו
למולין ולערלין לטהורים ולטמאים
פטור
שחטו ונמצא בעל מום חיב
שחטו ונמצא טרפה בסתר פטור
שחטו ונודע שמשכו הבעלים את ידם או שמתו או שנטמאו
פטור מפני ששחט ברשות