משה קליין

 

כל  חלקי הבית אחוזים זה בזה
משנת עירובין פרק י'[1]

 

 

הקדמה

...הפרק העשירי בעירובין: המוצא תפילין וכו' המחזיק הלכות פרודות בענייני שבת, הוא  השלמה למסכתות שבת ועירובין.[2]

 

 ...פ"י שייך כולו למסכת שבת כמו שהעירו כבר התוס' (צה א) ; פ"י מ"א-מ"ב שייכות באמת לשבת פ'כ"ד (אחרי מ"א), שמ"א שלו שייכת לעקרו של דבר לפכ"ג מ"ג-מ"ד (מ"ה נשנית שם אגב צרכי מת שנזכר במ"ד) ו'מחשיך' של כאן מ"א שייך ל'מחשיך' של שבת פכ"ג. וכו'[3]

 

במאמר הזה אדון במבנה של הפרק העשירי במשנת ערובין. מיטב החוקרים הסכימו שהוא פרק יוצא דופן. מדבריהם משתמע שהפרק כולו תוספת למסכת עירובין המורכבת מ'הלכות פרודות בענייני שבת' שאינן קשורות לענייני עירובין דווקא. בין חוקרי דורנו, נויסנר ערך את המסכת בשלמותה ולגבי אופי הפרק האחרון הגיע למסקנות האלה:

 

The tractate closes with a large and varied collection of rules about the Sabbath in general, although many of them deal with the problem of Sabbath limits in particular. Still, given the rather rigorous and demanding character of the first nine chapters, the concluding one is somewhat of a disappointment, mainly because of the diversity of the themes of the units which have been thrown together (!!) (Emphasis added, M. K)[4]

 

לכאורה יש שני חסרונות לפרק, חוסר קטגוריה ברורה המאחדת את ההלכות, וחוסר יחוס למסכת עירובין. יש בו רק ההלכות שנשארו אחרי שרבי  גמר לסדר את עניני שבת וערובין. כנגד הגישה הביקורתית, נמצא בדברי אחד מראשוני חקר המשנה תפיסה השואפת למצוא במשנה לא רק קובצי הלכות אסופות ממקורות שונים, אלא חבור ספרותי מעולה המאחד את החלקים:

 

המשנה לא נסדרה במקרה וכאשר עלה איזה מאמר על זכרון המסדר; וזה לא יאות למלאכה  פחותה הערך אף כי לחיבור נכבד אשר כלולים בו גנזי התורה ונתחבר להיות חקוק וחרוץ בזכרון כל  הוגה בו. ואם לא נגלו לעינינו הכללים אשר על פיהם נבנתה המשנה ולא הנחיל לנו המסדר בפירוש התוים אשר התוה וקו ומשקלת אשר נטה למען היות כל אחד על מקומו ויהיו כל חלקי הבית אחוזים זה בזה, הלוא זה דרך כל אומן משכיל להתוות הבנין ברוחו בכלליו ובפרטיו ולהוציאו  אל  הפועל  על  פי הצורה אשר צר ברוחו : ועין רואה סכל לא תבין עומק מפעלות האומן ובא מבין ויחקרנו.[5]

 

            יש הרבה חן בדברי פראנקעל התואמים היטיב את המסורת של 'אמונת חכמים' בהבלטת 'אומנות חכמים'[6]. כנגדו דרכם של החוקרים האחרים 'לא יאות למלאכה פחותה הערך אף כי לחיבור נכבד'. איך ניתן לראות את המשנה כמבנה ש'כל חלקי הבית אחוזים זה בזה', וביחוד הפרק העשירי במסכת ערובין, לאור דברי האמת של אלבק ואפשטיין? איפה הכללים ההופכים הלכות פרודות למפעל אומן? לפי דברי פראנקעל צריך לשאול: מה הם 'התוים אשר התוה וקו ומשקלת אשר נטה' המחבר? התשובות נמצאות בחיבורו כי 'זה דרך כל אומן משכיל להתוות הבנין ברוחו בכלליו ובפרטיו ולהוציאו אל הפועל על פי הצורה אשר צר ברוחו'. זאת התפיסה בקריאת טקסט אשר למדתי מרבותי דר' יעקב 'יאשה' קליין ז"ל ופרו' ליאו שטראוס ז"ל.[7] נראה לי שהיא נוגדת את התפיסה השלטת בחקר המשנה, אשר בהשפעת 'הבקורת הגבוה' עדיין מתמקדת באיתור מקורותיהם של האלמנטים השונים בטקסט ומזניחה את ההיבט של חבור ספרותי.

            המאמר הזה יוצא ממחקר המנסה למצוא ראיות מוצקות לאמונתו של פראנקעל שהמשנה נבנתה על ידי אומן. המחקר מתמקד בהגדרת חלקי הפרק ושחזורו על פי יסודותיו. כבר ברור שיש שני סוגים של מרכיבים בפרק ולא אחד בלבד כמשתמע מן החלוקה למשניות. הלכות, או פיסקאות, בודדות מתקבצות לפי תוכנן או לשונן ברצפים שהם על פי רוב זוגות או שלשות. מספר הרצפים וסוגיהם (זוגות או שלשות) קובעים את  מבנה הפרק. יש פרקים בנויים מסוג אחד של רצף וניתן להגדיר את מבניהם במספר ההחזרות של אותו סוג רצף. לדוגמה, בסדר מועד נמצאים עשרים וארבעה פרקים הבנויים מחמשה רצפים משולשים 3X5)). בפרקים הכוללים יותר מסוג רצף אחד יש כלל של סימטרייה, הסוגים השונים משתלבים במבנה סימטרי מובהק. כדוגמה לכך, הפרק אשר לפנינו מתחלק לרצפים של 2, 3, 3, 3, ו2 פיסקאות כל אחד. עוד לא נמצא אף פרק אשר בו יותר מחמשה רצפים.

            שחזרתי את מבניהם של כמעט כל פרקי המשנה ומצאתי בפרקים רבים היבטים של סדר מורכב אשר קשה לפרש על פי צורכי סדור ההלכות. הפרק שאנו עומדים לבדוק אינו יוצא מן הכלל בהיותו מסודר במבנה סימטרי מובהק, אבל הוא כן יוצא דופן במורכבות הסדר הפנימי, ונראה לי המורכב ביותר בסדר מועד. יש בו קשרים רבים בין חלקיו וסדרים בתוך סדרים. דומני שבירורם יכול להעלותנו על הדרך לאמת את דברי פראנקעל ש'כל חלקי הבית אחוזים זה בזה'. המאמר יחולק לשלשה חלקים. בחלק הראשון יוגדר מבנה הפרק. החלק השני יעסוק בברור 'הכללים אשר על פיהם נבנתה המשנה ולא הנחיל לנו המסדר בפירוש' המשתמעים ממבנה הפרק. בסוף אדון במקומו של הפרק בסוף מסכת עירובין.

א : הגדרת מבנה הפרק

            מה הם חלקי הפרק? המשניות? אם כן, איזו משניות, של הבבלי, הירושלמי או של ספרי המשניות? על אף שיש ראיות שהחלוקה ל'הלכות' ישנה, היא שונה ממקור למקור:

                        החלוקה בכלל ישנה איפה, אלא שלא הרי גודל המשנה במשנה שבבבלי, כמשנה  שבמשניות  ולא  הרי  זו  כהרי המשנה שבירוש', ולא הרי המשנה שבמשנה שבירוש' כהרי משנת הפיסקאות שבירוש'....מה שבספר זה שתי  משניות בספר שני משנה אחת: זה מפסיק כאן וזה מפסיק במקום אחר, ולפעמים בלי שים לב לענין...[8]

            אי אפשר להגיד בפשטות שהמשניות הן חלקי הפרק. לכן, ניסיתי לראות אם יש סימנים ברורים בתוך הפרק לחלוקה למרכיבים. בפרקנו יש במספר מקומות שני קטעים סמוכים מנוסחים באותה הלשון. בדוגמאות שאביא עכשיו, וכן בכל המאמר, סימון החלוקה למשניות לפי אלבק מופיע בסוגריים[9]. בהמשך אציג דרך אחרת לסמן את חלקי הפרק. הנה שתי דוגמאות של 'זוגיות' בנוסחה:

1א. (ה) לא יעמד אדם ברשות היחיד וישתין ברשות הרבים ברשות הרבים וישתין ברשות היחיד וכן לא ירק רבי יהודה אומר אף משנתלש רקו בפיו לא יהלך ארבע אמות עד שירק
1ב. (ו) לא יעמד אדם ברשות היחיד וישתה ברשות הרבים ברשות הרבים וישתה ברשות היחיד אלא אם כן הכניס ראשו ורבו למקום שהוא שותה וכן בגת
2א. (ז) בור ברשות הרבים וחליתו גבוהה עשרה טפחים חלון שעל גביו ממלאין הימנו בשבת
2ב. אשפה ברשות הרבים גבוהה עשרה טפחים חלון שעל גבה שופכין לתוכה מים בשבת

 

            בזוג הראשון ניסוח ארוך בראש הקטע חוזר על עצמו בשנוי מלה אחת: וישתין -וישתה. גם בזוג השני נמצא נוסחה חוזרת: 'ברשות הרבים...גבוהה עשרה טפחים'. ניכר שבשני הזוגות יש צד של נגדיות בין שני בני הזוג. בראשון הנגדיות בולטת במלים ישתין-ישתה. בזוג השני יש הקבלה לפעולות האלה: ממלאין-שופכין. שני הזוגות האלה אינם רצופים על אף סימון המשניות:ה-ז. דילגתי בכוונה על חלק של משנה ו שלדעתי מהווה יחידה בפני עצמה. זה הקטע שהחסרתי:

א. קולט אדם מן המזחילה למטה מעשרה טפחים
ב. ומן הצנור מכל מקום שותה

אין כאן נוסחה חוזרת אבל יש זוג הלכות. כמו בשני הזוגות הבולטים גם כאן שתי פעולות דומות: קולט ושותה. יש יסוד לאומר שמצאנו שלושה זוגות רצופים. השני 'קולט אדם וכו'' פחות מובהק מן האחרים, אבל יש סימנים למגמה של זוגות הלכות. יתכן שיש גם רמז לזה בפתיחת הפרק 'המוצא תפלין מכניסן זוג זוג'. האם זה יכול להיות הוראת המחבר לסדור הדברים? מצאנו 'הלכות פרודות' לפי אלבק. וכפי שפירט אפשטיין, ההלכות האלה כלל לא שייכות למקום הזה. מי שמוצא הלכות פרודות לא במקומן בדומה למוצא תפלין 'מכניסן זוג זוג'. בכל אופן, 'התפלין' נכנסנים זוג זוג, הפרק בנוי כולו משלושה עשר זוגות. אציג אותם כסדרם.

הזוגות

1
B מצאן צבתים או כריכות מחשיך עליהן ומביאן ובסכנה מכסן והולך לו (ב)רבי שמעון אומר נותנן לחברו וחברו לחברו עד שמגיע לחצר החיצונה וכן בנו נותנו לחברו וחברו לחברו אפלו מאה רבי יהודה אומר נותן אדם חבית לחברו וחברו לחברו אפלו חוץ לתחום אמרו לו לא תהלך זו יותר מרגלי בעליה	A (א) המוצא תפלין מכניסן זוג זוג רבן גמליאל אומר שנים שנים במה דברים אמורים בישנות אבל בחדשות פטור
לזוג הראשון הקבלה לשונית בפתיחות: המוצא-מצאן. יש כאן דוגמה של חלוקה לא מוצלחת למשניות. משנה (ב) 'רבי שמעון אומר' אינה ענין בפני עצמה. רבי שמעון חולק על תנא קמא בהלכה של 'מצאן צבתים', בדיוק כמו שרבן גמליאל חולק על ההלכה של תנא קמא ב'המוצא תפילין'.
2
B היה קורא בראש הגג ונתגלגל הספר מידו עד שלא הגיע לעשרה טפחים גוללו אצלו משהגיע לעשרה טפחים הופכו על הכתב רבי יהודה אומר אפלו אין מסלק מן הארץ אלא כמלא מחט גוללו אצלו רבי שמעון אומר אפלו בארץ עצמו גוללו אצלו שאין לך דבר משום שבות עומד בפני כתבי הקדש	A (ג) היה קורא בספר על האסקפה נתגלגל הספר מידו גוללו אצלו
גם כאן קשר לשוני בפתיחות: היה קורא-היה קורא.
3
B עומד אדם ברשות היחיד ומטלטל ברשות הרבים ברשות הרבים ומטלטל ברשות היחיד ובלבד שלא יוציא חוץ מארבע אמות	A (ד) זיז שלפני החלון נותנין עליו ונוטלין ממנו בשבת
שני הקטעים עוסקים בטלטול: 'נותנין עליו ונוטלין', 'ומטלטל'. יש גם דמיון ציורי. גם הזיז וגם יד האדם הפועל ברשות הסמוכה הינם בליטות מחוץ לרשות עיקר הגוף.
4
B (ו) לא יעמד אדם ברשות היחיד וישתה ברשות הרבים ברשות הרבים וישתה ברשות היחיד אלא אם כן הכניס ראשו ורבו למקום שהוא שותה וכן בגת	A (ה) לא יעמד אדם ברשות היחיד וישתין ברשות הרבים ברשות הרבים וישתין ברשות היחיד וכן לא ירק רבי יהודה אומר אף משנתלש רקו בפיו לא יהלך ארבע אמות עד שירק
5
B ומן הצנור מכל מקום שותה	A קולט אדם מן המזחילה למטה מעשרה טפחים
6
B אשפה ברשות הרבים גבוהה עשרה טפחים חלון שעל גבה שופכין לתוכה מים בשבת	A (ז) בור ברשות הרבים וחליתו גבוהה עשרה טפחים חלון שעל גביו ממלאין הימנו בשבת
7
B הדלת שבמקצה וחדקים שבפרצה ומחצלות אין נועלין בהן אלא אם כן גבוהים מן הארץ	A (ח) אילן שהוא מסך על הארץ אם אין נופו גבוה מן הארץ שלשה טפחים מטלטלין תחתיו שרשיו גבוהין מן הארץ שלשה טפחים לא ישב עליהן
בשני הקטעים לשון 'גבוהין מן הארץ'. הנוסחה הזאת לא מופיעה בפרק חוץ מכאן.
8
B (י) נגר שיש בראשו גלסטרא רבי אלעזר אוסר ורבי יוסי מתיר אמר רבי אלעזר מעשה בכנסת שבטבריא שהיו נוהגין בו התר עד שבא רבן גמליאל והזקנים ואסרו להן רבי יוסי אומר אסור נהגו בה בא רבן גמליאל והזקנים והתירו להן	A (ט) לא יעמד אדם ברשות היחיד ויפתח ברשות הרבים ברשות הרבים ויפתח ברשות היחיד אלא אם כן עשה מחצה גבוהה עשרה טפחים דברי רבי מאיר אמרו לו מעשה בשוק שלפטמין שהיה בירושלם שהיו נועלין ומניחין את המפתח בחלון שעל גבי הפתח רבי יוסי אומר שוק שלצמרים היה
אין כאן לא הקבלה לשונית וגם לא הלכתית. הדמיון בין הקטעים צורני בלבד. בשניהם מובא מעשה ודעת רבי יוסי על המעשה. בשניהם רבי יוסי חולק על דיוק המובא. בראשון הוא לא חולק על ההלכה אלא על מקום ההתרחשות: 'רבי יוסי אומר שוק של צמרים היה'. בשני הוא מסכים למקום המעשה אבל חולק על תוכן פסק ההלכה במעשה: 'רבי יוסי אומר אסור נהגו בה'.
9
B (יב) מחזירין ציר התחתון במקדש אבל לא במדינה והעליון כאן וכאן אסור רבי יהודה אומר העליון במקדש והתחתון במדינה	A (יא) נגר הנגרר נועלים בו במקדש אבל לא במדינה והמנח כאן וכאן אסור רבי יהודה אומר המנח מתר במקדש והנגרר במדינה
מכוון שיש הרבה הלכות כאן בלשון 'במקדש אבל לא במדינה', אין זה סימן לזוגיות. בזוג הזה, כמו שבזה שבא לפניו, תנא אחד חולק בשני חלקי הזוג. כאן רבי יהודה חולק על תנא קמא. יש גם דמיון בין הנגר ובין הציר.
10
B קושרין נימא במקדש אבל לא במדינה אם בתחלה כאן וכאן אסור	A (יג) מחזירין רטיה במקדש אבל לא במדינה אם בתחלה כאן וכאן אסור
שני הקטעים נוקטים בקשרים. בשניהם הנוסחה: 'אם בתחלה כאן וכאן אסור'.
11
B (יד) כהן שלקה באצבעו כורך עליה גמי במקדש אבל לא במדינה אם להוציא דם כאן וכאן אסור	A חותכין יבלת במקדש אבל לא במדינה ואם בכלי כאן וכאן אסור
יש כאן קשר בין 'חותכין יבלת' ובין 'כהן שלקה בידו'.
12
B וממלאים מבור הגולה ומבור הגדול בגלגל בשבת ומבאר הקר ביום טוב	A בוזקין מלח על גבי הכבש בשביל שלא יחליקו
שתי הפעולות קשורות בעקיפין לעבודת המקדש.
13
B מהיכן מוציאין אותו  מן ההיכל ומן האולם ומבין האולם ולמזבח דברי רבי שמעון בן ננס רבי עקיבא אומר מקום שחיבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת משם מוציאין אותו ושאר כל המקומות כופין עליו פסכתר רבי שמעון אומר מקום שהתירו לך חכמים משלך נתנו לך שלא התירו לך אלא משום שבות	A (טו) שרץ שנמצא במקדש  כהן מוציאו בהמינו שלא לשהות את הטמאה דברי רבי יוחנן בן ברוקה רבי יהודה אומר בצבת שלעץ שלא לרבות את הטמאה
כאן שני הבטים של הוצאת שרץ שנמצא במקדש: איך מוציאים אותו ומהיכן.

 

הרצפים

            להמשיך את הדמוי בין הפרק ובין בית, נדמה לי שמצאנו את הלבנים, וצריך לבדוק איך הם משתלבים בבניין. שלושה זוגות רצופים,11-9, הם 'חדר' אחד בתוך הבניין. כולם עוסקים בפעולות שמותרות 'במקדש אבל לא במדינה'. לכן קבעתי ששלושת הזוגות האלה מהווים קובץ או תת-מבנה בתוך הפרק. נמצא שכל הזוגות מתקבצים לקבצים ושהמבנה נוצר על גבי הקבצים האלה. הם מסודרים ברצפים של 2, 3, 3, 3, ו2 זוגות. אציין בקצור את המכנה המשותף בכל רצף.

 

            אדפיס את הפרק עכשיו מסודר לפי מבנהו. אמצתי סימון שמשקף את המרכיבים שאתרתי. את הרצף אסמן בסיפרה והזוג בתוך הרצף באות עברית. חלקי הזוגות יסומנו באות לטינית. כמו כן אשתמש במינוח אחיד לחלקי הפרק: רצף, פיסקה (זוג), וקטע. לדוגמה, (3 בA )מציין את הקטע הראשוןA(( בפיסקה השניה (ב) של הרצף השלישי(3)

 

ניתוח המבנה

            עד כאן הגדרנו את מבנה הפרק. שלושה עשר זוגות קטעים מתארגנים בחמשה רצפים של 2,3,3,3,2 זוגות. האם המבנה הזה מהווה כלי להחזיק 'הלכות פרודות', קובצי הלכות ממקורות שונים שהעורך גזר והדביק בצורה שתבליט את התפרים בין המקורות? או לחילופין, היש כאן תכנון אחיד מן ההתחלה עד הסוף במבנה שכל חלקיו 'אחוזים זה בזה'? לכל הפחות, לפנינו לא רק אוסף הלכות אלא גם חבור ספרותי מובהק. נראה לי שהעלם ההיבט של חבור גרם לקשיים מיותרים אצל החוקרים הביקורתיים. כדוגמה לכך אציין את הבעיה של דברי ר' שמעון בסוף הפרק.

            יש בפרקנו שתי אמרות של ר' שמעון מאוד דומות בתוכנן. לפי סידורי הן במקומות מקבילים, בסוף הרצף הראשון ובסוף הרצף האחרון שהם שני הרצפים המורכבים משני זוגות בלבד:
1ב.       רבי שמעון אומר .... שאין לך דבר משום שבות עומד בפני כתבי הקדש
5ב.       רבי שמעון אומר מקום שהתירו לך חכמים משלך נתנו לך שלא התירו לך אלא משום שבות
שני הרצפים מסתיימים בדברי רבי שמעון אשר נוגעים בשבות. לכאורה דברי רבי שמעון בסוף הפרק הם דברים בעלמא. אין להם שום יחוס למה שבא לפניהם. אם כן, למה העורך שם אותם כאן? זה פתרונו של אפשטיין:

וברור שדברי ר"ש אלה- הם סיום מסכת עירובין של משנת ר"ש ; כי במשנת ר"ש לא היו שנויות מ"ד-מט"ו רישא, ודבריו אלה האחרונים היו סמוכים לדבריו שבפ"י מ"ג: רש"א אפילו בארץ עצמו גוללו אצלו שאין לך דבר משום שבות עומד בפני כתבי הקדש (וגם רישא: היה קורא בספר על אסקופה וכו'- ר"ש היא, בבלי צח רע"א). להלכה זו הסמיך ר"ש את הערת הסיום שלו: מקום וכו'.
וכשהכניס רבי כאן, אחרי מ"ג, את מ"ד-מ"ח, מ"ט-מ"י,מי"א-מט"ו, ממקורות אחרים השאיר את סיומו של ר"ש במקומו בסוף המסכת.
ע"י כך נעשו הדברים סתומים וחתומים, כי פי' הבבלי, שר"ש החולק על ת"ק של מי"ג (מי"ג!) ואינו מתיר בנימא אלא עניבה (ברייתא קג א) שהיא שבות, משיב בזה לבעל מחלוקתו: ואם תשאלני א"כ למה אני מקל בתחומין (בפ"ד מי"א!) הריני משיב: מקום וכו'- פרוש זה דחוק ורחוק בין מצד הסגנון ובין מצד מרחק המקום.
ישנם איפה כאן קטעים ממשנת ר"ש (במ"ב ומ"ג) וסיום משנתו (סוף מט"ו).[10]

           
לפי פתרונו של אפשטיין, למה לו לרבי לקטוע את דברי ר"ש? 'וכשהכניס רבי....ממקורות אחרים השאיר את סיומו של ר"ש במקומו'. למה? והאומנם הוא במקומו? כלשונו 'פרוש זה דחוק ורחוק'. אני מציע לפתור את הבעיה בדרך אחרת המתבססת על אופיו של הפרק כחבור ספרותי. כבר מצאנו שיש קשר פורמלי בין דברי ר' שמעון מבחינת מיקומם במבנה הפרק. שניהם באים בסוף שני הרצפים העשויים שני זוגות. נראה לי סביר להניח שהמחבר הכניס את דברי ר' שמעון בסוף הפרק על מנת להבליט את ההקבלה בין הרצף הראשון ובין האחרון. כמובן, אין בקשר הצורני בין הרצפים כשלעצמו כדי להצדיק צעד כה נועז. אבל, אם ציון בולט של ההקבלה הצורנית מביא לגילוי קשר תוכני משמעותי בין הרצפים, אז מעשה המחבר יובן. לכן, אפנה עכשיו להשוואת הרצף הראשון והאחרון.

השוואת הרצף הראשון והאחרון

   קיימת כיאסמות ברורה בין הרצף הראשון לאחרון. פיסקה (1א), הראשונה בפרק, קשורה לפיסקה (5ב), האחרונה בפרק, ו(1ב), השניה ל(5א), השניה מן הסוף, בקשרים לשוניים ותוכניים מרובים.

יש לפחות חמשה קשרים בין שתי הפסקאות האלה.
1. דמיון לשוני בפתיחת ארבעת הקטעים:
            1א        A המוצא תפלין-B מצאן צבתים
            5ב        A שרץ שנמצא-B מהיכן מוציאין
'מצא' ו'מוציא' נמצאים בעוד שני מקומות בפרק, בפסקאות הסמוכות לרצפים שאנחנו בודקים
            2א 'ובלבד שלא יוציא':  זו בפסקה הראשונה אחרי הרצף הראשון
            4ג 'אם להוציא דם':   זו בפסקה האחרונה לפני הרצף האחרון
אין שימוש נוסף בלשון זו בפרק. ראוי לציין ש(2א) ו(4ג) עומדים ביחס דומה לפיסקאות שאנו משווים. הן הפיסקה הראשונה והאחרונה בתת מבנה של הרצפים המשולשלים כמו ש(1א) ו(5ב) הן הפיסקה הראשונה והאחרונה בפרק.

2. קשר לשוני בין הקטע הראשון ב(5ב) ובין הקטע השני ב(1א)
            5ב A: בצבת- 1א B: צבתים

השורש 'צבת' לא מופיע באף מקום אחר בפרק

3. קשר בין הניסוח של החלק הראשון ב(1א) והחלק האחרון ב(5ב) - שאלה:
            1א A: במה דברים אמורים- 5ב B: מהיכן מוציאין
אלה השאלות היחידות בפרק

4. קשר ציורי בין החלק השני של שתי הפסקאות:
            1א A: ובסכנה מכסן- 5ב A: כופין עליו פסכתר
אין בפרק עוד פעולה של כסוי

5. בחלק הראשון של שתי הפסקאות - פעולות הפוכות:
            1א A: המוצא תפלין מכניסן- 5ב A: שרץ שנמצא במקדש כהן מוציאו
בראשון מכניסים את הקדוש כדי שלא יתחלל; בשני מוציאים את הטמא מן המקדש.

            הממצאים בנקודות 2 ו3 מצביעים על כיאסמות בין שני הזוגות, הראשון בפרק והאחרון. (1אA) קשור ל(5בB) על ידי ניסוח שאלה; ו(1אB) קשור ל(5בA) על ידי 'צבת'. נמשיך לבחון את הכיאסמות בין הרצף הראשון ובין האחרון בקשרים בין (1ב) ובין (5א).

5א	1ב
A בוזקין מלח על גבי הכבש בשביל שלא יחליקו	A (ג) היה קורא בספר על האסקפה נתגלגל הספר מידו גוללו אצלו
B וממלאים מבור הגולה ומבור הגדול בגלגל בשבת ומבאר הקר ביום טוב	B היה קורא בראש הגג ונתגלגל הספר מידו עד שלא הגיע לעשרה טפחים גוללו אצלו משהגיע לעשרה טפחים הופכו על הכתב רבי יהודה אומר אפלו אין מסלק מן הארץ אלא כמלא מחט גוללו אצלו רבי שמעון אומר אפלו בארץ עצמו גוללו אצלו שאין לך דבר משום שבות עומד בפני כתבי הקדש

           
שני אלמנטים שמופיעים ביחד בקטעי (1ב) נפרדים ומשתקפים כל אחד לחוד בשני קטעי (5א). בשני חלקי (1ב) נמצא לשון 'נתגלל...גוללו'. המילים האלה מהדהדות ב(5אB): 'הגולה...בגלגל'. מוזכרים בשני קטעי (1ב) מקומות מוגבהים; ב(1בA): 'האסקפה', ב(1בB): 'הגג'. בדומה להם מוזכר ב(5A) מקום מוגבה: 'הכבש'. הקשר השני נתמך על ידי ההקשר שבו מוזכר הכבש: 'בוזקין מלח... שלא יחליקו'. גם ב(1ב) המקומות המוגבהים מוזכרים בהקשר התחלקות, דהיינו, התחלקות הספר מידו. יכול להיות שעוד קשר מצוי ביחסי הגבהים בתוך שני הזוגות. ב(1ב) יש עליה מן האסקפה עד הגג. ב(5א) מצויה ירידה מן הכבש אל הבור.

            מצאנו סימנים מרובים שהרצף הראשון והאחרון תוכננו במקביל. זה מחזק את דעתי שדברי ר' שמעון הוספו בסוף הפרק להבליט את הקשר בין הרצפים. ראיה נוספת לקשר המיוחד בין הרצף הראשון והאחרון נמצאת בכלל התוכן. הרצף האחרון עוסק כולו במתרחש בתוך בית המקדש. הפעולות המוזכרות הושפעו על ידי קדושת המקום וצורכי העבודה. גם ברצף הראשון כל ההלכות מאוחדות על ידי ממד הקדושה, קדושת התפלין והספרים. לעומת קדושת המקום המאפיינת את הרצף האחרון, הרצף הראשון עוסק בקדושה שאינה במקום: התפלין שנמצאו בחוץ והספר שנתגלגל ממקומו. לא מן הנמנע שהאבחנה הזאת בין הטמון במקום ובין התלוש ממקום אינה משמעותית בפני עצמה. אומנם, בהמשך הפרק מתברר שהיא יסוד חשוב בארגון החומר.

            אדגים את החשיבות של האבחנה בין 'במקום' ובין 'תלוש ממקום' ביחס בין הזוגות ברצף השלישי. בכל זוג הקטע הראשון נוקט במה שטמון במקום לעומת הקטע השני.

3ג	3ב	3א
A (ט) לא יעמד אדם ברשות היחיד ויפתח ברשות הרבים ברשות הרבים ויפתח ברשות היחיד אלא אם כן עשה מחצה גבוהה עשרה טפחים דברי רבי מאיר אמרו לו מעשה בשוק שלפטמין שהיה בירושלם שהיו נועלין ומניחין את המפתח בחלון שעל גבי הפתח רבי יוסי אומר שוק שלצמרים היה	A (ח) אילן שהוא מסך על הארץ אם אין נופו גבוה מן הארץ שלשה טפחים מטלטלין תחתיו שרשיו גבוהין מן הארץ שלשה טפחים לא ישב עליהן	A (ז) בור ברשות הרבים וחליתו גבוהה עשרה טפחים חלון שעל גביו ממלאין הימנו בשבת
B (י) נגר שיש בראשו גלסטרא רבי אלעזר אוסר ורבי יוסי מתיר אמר רבי אלעזר מעשה בכנסת שבטבריא שהיו נוהגין בו התר עד שבא רבן גמליאל והזקנים ואסרו להן רבי יוסי אומר אסור נהגו בה בא רבן גמליאל והזקנים והתירו להן	B הדלת שבמקצה וחדקים שבפרצה ומחצלות אין נועלין בהן אלא אם כן גבוהים מן הארץ	B אשפה ברשות הרבים גבוהה עשרה טפחים חלון שעל גבה שופכין לתוכה מים בשבת עד שבא רבן גמליאל והזקנים ואסרו להן רבי יוסי אומר אסור נהגו בה בא רבן גמליאל והזקנים והתירו להן

            בשני חלקי (3ג) מעשים ודעת רבי יוסי על המעשה. בראשון (3גA)הוא חולק על המקום: 'רבי יוסי אומר שוק של צמרים היה'. בשני הוא לא חולק על המקום אלא על הנוהג: 'רבי יוסי אומר אסור נהגו בו'. הראשון טמון במקום והשני תלוש מן המקום. ב(3ב) החלק הראשון עוסק באילן המושרש במקום והחלק השני במה שתלוש: 'גבוהים מן הארץ'. הבור של (3אA) בתוך הארץ לעומת האשפה (3אB) שאינה קשורה למקום. בכולם החלק הראשון נוקט בקשור במקום והשני בתלוש ממקום. יוצא מזה שהאבחנה שמצאנו בין הקשור למקום ברצף החמישי ובין מה שאינו במקומו ברצף הראשון אינה אקראית אלא יסוד תכנון הפרק.

            הקושי שהביא לחקירת מקומם של דברי רבי שמעון בסוף הפרק הוא, שדבריו אינם קשורים להלכה הבאה מיד לפניהם. העליתי את האפשרות שדבריו הוצמדו לסוף הפרק על מנת להבליט את הקשר בין הרצף הראשון ובין הרצף האחרון. התחלנו עם קשר צורני, דברי רבי שמעון מופיעים במקומות מקבלים בשני הרצפים. בדיקת לשון הרצפים הביאה לגילוי יחס כיאסמי ביניהם. מצאנו שגם תוכנם של הרצף הראשון והאחרון משקף את ההיבט של 'הפכיות' שבקשר הכיאסמי. יש ניגודיות ברורה בין הרצפים המבוססת על האבחנה בין סוגים שונים של קדושה: הקשורה במקום והתלושה ממקומה. הניגודיות הזאת משתקפת גם בזוגיות של רוב הזוגות בפרק. הדגמתי את זה ברצף השלישי. למעשה זה אותו הקשר שבין שתי האמרות של רבי שמעון על שבות. הראשונה במקומה והשניה תלושה ממקומה. אם כן, יש יסוד איתן לומר שדברי רבי שמעון בסוף הפרק אינם משקפים שארית מסכת קדומה אלא חבור ספרותי אחיד.

            יש עוד ראיה שרבי לא 'השאיר את סיומו של ר"ש במקומו בסוף המסכת' כטענת אפשטיין. קיים קשר צורני בין דברי רבי שמעון בשני המקומות ובין מה שבא מיד לפניהם.

5בB	1בA
...רבי עקיבא אומר מקום שחיבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת משם מוציאין אותו ושאר כל המקומות כופין עליו פסכתר רבי שמעון אומר מקום שהתירו לך חכמים משלך נתנו לך שלא התירו לך אלא משום שבות	...משהגיע לעשרה טפחים הופכו על הכתב רבי יהודה אומר אפלו אין מסלק מן הארץ אלא כמלא מחט גוללו אצלו רבי שמעון אומר אפלו בארץ עצמו גוללו אצלו שאין לך דבר משום שבות עומד בפני כתבי הקדש

            הדמיון הצורני נוצר בין 'הופכו על הכתב' ובין 'כופין עליו פסכתר'. בשניהם מניחים במקום עד צאת השבת. לראשון רבי שמעון מתנגד ולשני לא מוזכר שהוא מתנגד. יש שלוש הקבלות בין הסוגיות: (1) בשניהם מעין חלול הקודש, (2) הנחת החילול עד צאת השבת (3) דעתו של רבי שמעון על שבות. שלושתן ביחד מחזקות את הרושם שהפרק מתאפיין כחיבור זהיר ולא 'הלכות פרודות'.

            יש דוגמה ברורה במקום אחר במסכת עירובין לשימוש בדברי רבי שמעון לתכלית ספרותית-צורנית על הלכתית. משנה ו' בפרק ד' של מסכת עירובין מתחלקת לשלושה חלקים. אין קשר בין ההלכה בחלק הראשון ובין ההלכה בחלק השלישי. החלק האמצעי משלב היבטים של החלקים הקיצוניים:

3 אמר רבי שמעון למה הדבר דומה לשלש חצרות הפתוחות זו לזו ופתוחות לרשות הרבים ערבו שתיהן עם האמצעית היא מתרת עמהן והן מתרות עמה ושתים החיצונות אסורות זו עם זו

2 היו שלשה והאמצעי מבלע ביניהן הוא מתר עמהן והן מתרין עמו ושנים החצונים אסורים זה עם זה

1 (ו) היו שנים מקצת אמותיו שלזה בתוך אמותיו שלזה מביאין ואוכלין באמצע ובלבד שלא יוציא זה מתוך שלו לתוך שלחברו

            שתי הפיסקאות הראשונות עוסקות באותה הלכה, המותר בתחומים חופפים. לכאורה הפיסקה השניה מיותרת, היא לא מוסיפה להלכה. ידוע מן הסתם שהחיצונים אסורים זה עם זה אם אין כל חפפה בין תחומיהם. הפיסקה השלישית עוסקת בהלכה אחרת לגמרי. היא הובאה לכאן בגלל הדמיון הצורני 'למה הדבר דומה'. אין ספק שדברי רבי שמעון שייכים לממד של חבור ספרותי במשנה ולא לאוסף הלכות. הפיסקה הראשונה והשניה קשורות בהלכותיהן; השניה ושלישית באופן ציורי בלבד. האמצעית 'מובלעת' בין הראשונה והשלישית. לחיצונים אין קשר, 'החצונים אסורים זה עם זה'. צורת הרצף הולמת תוכנה. זה הכלל של הרצף המשולש, 'האמצעי מבלע ביניהן', הפסקה השניה מורכבת מאלמנטים שבראשונה ושבשלישית. היא מהווה גשר רעיוני. אכנה את הטכניקה הזאת 'האמצעי המובלע'. נראה בהמשך שימוש בטכניקה הזאת בפרקנו. אביא קודם ראיה ממקום אחר ש'העמצעי המובלע' מהווה עקרון בסדור המשנה ושגילויו מאפשר פתרון בעיות טקסטואליות סבוכות.

            במסכת שבת פרק א' שלושה קבצים בני חמשה חלקים כל אחד:

ג כלים בשבת	ב האדם וכליו בין חול לשבת	א האדם גופו בימי חול
A (ד) אלו מן ההלכות שאמרו בעלית חנניה בן חזקיהו בן גריון כשעלו לבקרו נמנו ורבו בית שמאי על בית הלל ושמונה עשר דברים גזרו בו ביום (ה) בית שמאי אומרים אין שורין דיו וסממנים וכרשינים אלא כדי שישורו מבעוד יום ובית הלל מתירין	A (ג) לא יצא החיט במחטו סמוך לחשכה שמא ישכח ויצא	A (ב) לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה עד שיתפלל
B (ו) בית שמאי אומרים אין נותנין אונין שלפשתן לתוך התנור אלא כדי שיהבילו מבעוד יום ולא את הצמר ליורה אלא כדי שיקלט העין ובית הלל מתירין	B ולא הלבלר בקלמוסו	B לא יכנס אדם למרחץ
C בית שמאי אומרים אין פורשין מצודות חיה ועופות ודגים אלא כדי שיצודו מבעוד יום ובית הלל מתירין	C ולא יפלה את כליו	C ולא לברסקי
D (ז) בית שמאי אומרים אין מוכרין לנכרי ואין טוענין עמו ואין מגביהין עליו אלא כדי שיגיע למקום קרוב ובית הלל מתירין	D ולא יקרא לאור הנר באמת אמרו החזן רואה היכן התינוקות קוראים אב